הנדר של יפתח והקרבן של בת יפתח

המקרה של בת יפתח

כשאנו מנסים להבין את הסיפור הנורא על בת יפתח עלינו להבין שני מושגים: מעמד הנדר בתקופה המקראית, והנורמה של קרבן אדם בתקופת המקרא.

הנדר: נדר לאלוהים בתקופת המקרא הוא בעל מעמד קדוש, שאין כל דרך להתירו, והמפר אותו משלם על כך ביוקר.

להשקפה זו ניתן ביטוי בתורה בספר במדבר פרק ל': וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.  ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.

המקרה של שמשון הוא דוגמה קיצונית מה יכולה לגרום הפרת נדר, אפילו אם הנדר לא ננדר ע"י שמשון, אלא ע"י אמו:  "וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ." גם הפרת הנדר לא נעברה על-ידו אלא ע"י דלילה: וַתְּיַשְּׁנֵהוּ, עַל-בִּרְכֶּיהָ, וַתִּקְרָא לָאִישׁ, וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל, לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ, מֵעָלָיו.

מקרה אחר הוא המקרה של יונתן, אשר שאול רוצה להמיתו לאחר שהפר את נדרו של שאול, אך כאן דווקא אנו רואים אפשרות להפר את הנדר : וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף:  כִּי-מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן.  מה וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל-שָׁאוּל, הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל--חָלִילָה חַי-יְהוָה אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי-עִם-אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא-מֵת. (שמ"א, א, יד).

שאלה אחרת היא עד כמה מקובל היה בישראל קרבן אדם?

האמונה כי קרבן אדם יכול להועיל במצבי מצוקה ניכרת בדיווח על מעשהו של מלך מואב כאשר עירו הייתה במצור: ו"ַיַּרְא֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב כִּֽי־חָזַ֥ק מִמֶּ֖נּוּ הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקַּ֣ח א֠וֹתוֹ שְׁבַע־מֵא֨וֹת אִ֜ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֗רֶב לְהַבְקִ֛יעַ אֶל־מֶ֥לֶךְ אֱד֖וֹם וְלֹ֥א יָכֹֽלוּ: (כז) וַיִּקַּח֩ אֶת־בְּנ֨וֹ הַבְּכ֜וֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֗יו וַיַּעֲלֵ֤הוּ עֹלָה֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה וַיְהִ֥י קֶצֶף־גָּד֖וֹל עַל־ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּסְעוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו וַיָּשֻׁ֖בוּ לָאָֽרֶץ."

גם בסיפור העקדה אין גינוי למעשה העקדה. נהפוך הוא הנכונות לעקוד את בנו, נזקפת לזכות אברהם: יִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. 

שמות פרק יג

וַיְדַבֵּר יְהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:

בספר "ויקרא" ניכרת התלבטות בלגיטימיות של קרבן אדם. בתחילת הפרק אנו רואים מערכת חוקים שנועדה לפדות בכסף קורבנות אדם שנדרו אותם אנשי

ם והקדישו אותם לאלוהים, והבדלה חדה בינם לבין נדרים על בהמה:

ויקרא פרק כז

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוה:

(ג) וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

יחד עם זאת בהמשך הפרק אנו רואים שאדם שנדרו עליו נדר חרם, אין אפשרות לפדות אותו ולהצילו:

"אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽי יהוה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוה:

(כט) כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת:"

מצד שני ישנם הרבה ביטויים בתנ"ך של גינוי קרבן בנים:

"איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל, אשר יתן מזרעו למולך, מות יומת" (ויקרא, כ,ב).

לכאורה ישנה פה עמדה חד משמעית כנגד קרבן אדם, וגם נראה כי קרבן האדם שייך לעבודת המולך בלבד ולא לעבודת יהוה.

מלכים ב פרק טז פסוק ג

וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"

דברים פרק יב פסוק לא

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהוה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:

לסיכום: כנראה שקרבן אדם היה נהוג בקרב בני ישראל, בתקופת המקרא, כמו אצל עמי הסביבה. המלחמה של הנביאים המנהג הזה מלמדת גם היא שמנהג זה היה רווח בעם במידה זו או אחרת:

"בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה:

(ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְהוה בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי:

(ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יהוה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ (מיכה פרק ו).

לאחר הקדמה ארוכה זו נפנה לבחות את התנהגות גיבורי הפרשה.

מדוע יפתח נודר נדר שכזה? ברור שיפתח ציפה לעזרה אלוהית במערכה הקשה שעמדה לפניו, שהוא ניסה להימנע ממנה באמצעים דיפלומטיים:

ותהי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.  ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.

ברם, חלקו השני של הנדר מאד מוזר. אין לנו סוג של נדר כזה במקרא. גם המקרה של שאול ויונתן אינו דומה. שאול לא נשבע על קרבן אדם. רוב הפרשנים סבורים כי יפתח התכוון לקרבן אדם, גם אם לא חזה שבתו היא זו שתצא ראשונה, שכן לא הגיוני שחיה מחיות הבית תצא ראשונה אליו. ישנם פרשנים התולים את היוזמה המוזרה הזו בכך שיפתח ישב שנים ארוכות בארץ טוב, בספר של עבר הירדן והתרחק ממנהגי עמו.

מכל מקום ליפתח ברור שהוא חייב לקיים את נדרו, והוא אכן מקיים אותו, למרבה הזוועה.

התנהגותה של בת-יפתח יותר תמוהה. הבת מקבלת עליה את הגזירה ללא ערעור. תגובתה הצייתנית של הבת אינה הדרך היחידה העומדת בפניה. יכלה בת יפתח לנסות לגייס את זקני גלעד, ואולי היו מחלצים אותה, כמו שעשה העם בפרשת יונתן שאכל מן הדבש. יכלה להתחנן ליפתח להתעלם מנדרו. יכלה לתכנן בריחה מבית אביה, ושני החודשים שניתנו לה לנוד בין ההרים היו הזדמנות טובה לכך.

שום דבר מהכל אלו לא נעשה. כנראה שבת יפתח שבויה בתפיסה של קדושת הנדר ולו גם במחיר חייה. בדומה ליונתן המשלים עם כוונת אביו להורגו, בגלל שהוא הפר נדר של אביו שאפילו לא ידע עליו:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה; וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ--הִנְנִי אָמוּת.