קופסה שחורה, מחזה מאת ובבימוי חנן שניר .

צילום: כפיר בולוטין

"קופסה שחורה" מאת ובבימוי חנן שניר עפ" ספרו של עמוס עוז - אחד מהסופרים הישראלים החשובים ביותר.

לאילנה שתי אהבות. היא עדיין אוהבת את אלכס, בעלה הראשון - קצין לשעבר ואינטלקטואל קשוח וקפריזי, שובניסט וציני, אבל מסעיר כמאהב. וגם את בעלה מישל סומו - סוחר, רגיש, אבהי ונדיב. מישל נותן לה ביטחון, אלכס נתן לה ריגוש. במהלך עלילת המחזה, המתפרשת על פני שנים רבות ונעה קדימה ואחורה על ציר הזמן, אילנה חווה את סיפור חייה בין שני מוקדי מערכות היחסים שלה, מתמודדת עם גידולו של בועז, בנה מאלכס שמישל מגדל, ועם מחלתו המתפתחת של אלכס.

סיפור האהבה המרגש שלה, נגע לליבי ובאופן טבעי כאשה, הזדהיתי איתה. לאור תעתועי החיים שרבצו לפתחה, בגידות ושקרים, העמדת פנים של האנשים היקרים לה ביותר, קשה להיכנס לנעליה ולבקר את התנהגותה. היא חוותה טראומות ומשברים, שרק אדם חזק יכול להישאר שפוי ולהגיע להחלטות שיובילו אותו במסלול הנכון.

לדברי המעבד והבמאי של המחזה, חנן שניר, מילותיו של עמוס עוז: "כמו אחרי תאונת מטוס, אנחנו מנסים לשחזר את תוכן הקופסה השחורה" - אומרות הכל. הקופסה השחורה היא דימוי גם במחזה. הדמויות מנסות לפענח מה השתבש במערכות היחסים שהובילו להתרסקות הנישואין.

אף שהמחזה אורך כמעט שעתיים, אין בו רגע דל. לדעתי, הוא קשה לצפייה וכל אחד מהצופים יכול להתמקד בהיבטים שמשיקים לזכרונות עבר שלו או למצב הנוכחי בו הוא שרוי. המחזה רלוונטי גם למתח הנפשי בו מצויה האוכלוסיה הישראלית על כל מגזריה לרגל המצב הפוליטי והבטחוני המתרחש כיום.

 ניכר בעמוס עוז שידע להיכנס אל ליבה ואל נפשה של כל דמות שלו. אין במחזה אף דמות של שחור לבן. בכולן יש צד אפל, שחור ויחד עם זה - ניתן לחוש באמפטיה של עוז לאנשים שדעותיהם שונות מדעתו.

על פי הרומן של עמוס עוז המסופר באמצעות חליפת מכתבים, אילנה, הגיבורה, נפרדה מאלכס, בעלה בתום תקופת זוגיות קשה מאוד, מלאה בבגידות ואפילו באלימות. אלכס נטש אותה לחו"ל והפקיד אצלה את בנם המשותף, שמגיב על כל המאורעות המשפחתיים האלה בזעם ואף בעבריינות. אילנה נישאת שוב, לסומו, גבר דתי, ממוצא מזרחי ובעל השקפת עולם ימנית. אבל היא עדיין מאוהבת בבעלה הראשון, שפיתח בחו"ל קריירה אקדמית משגשגת, והוא ההיפך הגמור מסומו - אינטלקטואל , שמאלני, חילוני. אילנה פונה אל אלכס כדי שיעזור לה לגדל את בנם המשותף, שזועם על שננטש על ידי אביו. סצנות מהעבר נשזרות בסצנות מההווה ואילנה מנסה לפענח את שתי מערכות היחסים שלה, השונות אחת מהשניה באופן כה קיצוני.

לדעתו של המעבד והבמאי חנן שניר, אנחנו כקהל, וגם היא, כגיבורה, לא מצליחים להבין עד הסוף מדוע אלכס סירב להכיר באבהות שלו, ואנחנו חוששים שאילנה תיפול שוב למלכודת היחסים שלה עם אלכס. במקביל, אנחנו מתוודעים אל תהליך ההקצנה שעובר סומו: מאדם רך לב ונדיב, שמטפל בבן של אילנה כאילו שהיה בנו, הוא מקצין את עמדותיו והופך ל"מאכער" של שטחי ארץ ישראל. אילנה נמצאת כל הזמן בתווך, בין שני הגברים. היא מגלה שאלכס חולה קשה ואף נוטה למות ושהוא מחפש פיוס לפני מותו. כל הדמויות במחזה עוברות כאן תהליך של עיבוד אבל, מהכחשה ועד השלמה ופיוס.

בקיצור: יושבים דרוכים ומתוחים לאורך כל המחזה ומתרכזים במה שקורה כאן ועכשיו. המחזה מעניין, מרגש ולעתים גם מצחיק ושובה לב.