עוד יום

עוד יום

צפירת הקטר לא אמרה להם מאומה על מקומם, מזה שלושה ימים ולילות שהם נעים על מסילת הרכבת, דחוסים בקרונות עמוסי ציוד ואילו צידתם היחידה מנות קרב. רק כאשר הרכבת עוצרת למלא את מכלי הקיטור במים הורשו לצאת החוצה לצורכיהם.

הם היו חמישה יהודים, חמישה יהודים בין רבבות חיילים רוסיים, כולם חיילי הצבא האדום. בעצם הם היו פרטיזנים שהצטרפו ב 1944 לצבא האדום במטרה לשחרר את פולין מעול הנאצים.

פולין שוחררה אולם הם לא שוחררו והמשיכו להלחם בשורות הצבא האדום ולהביס את הגרמנים.

קרון הרכבת הצפוף לא היה המקום המאוורר ביתר בערבות הרוסיות בהם נעו

למחנק לא הוסיפה המחורקה אותה עישן שמול. בכלל מי חשב בימים אלו על אזורי עישון, יתרה מכך מי בכלל היה מעז להעיר לשמול אשר היה הר אדם.

כל חבריו היהודים נקבצו סביבו יודעים כי כאן ימצאו בטחון, אמנם חיילים בצבא האדום, אולם הפגנות אנטישמיות לא היו דבר יוצא דופן.

הימים היו ימי ספטמבר בשעה שהרכבת חלפה על שטחי קזחסטן הרגישו את השינוי החד במזג האוויר אחר מאשר היה במינסק ובמוסקבה. הימים היו חמים והלילות צוננים. אולם עם מעילי הצמר בקרון הצפוף לא הייתה בעיה של הלילות אלא רק של הימים החמים. כך הבינו שהרכבת נוסעת דרומה. אולם לא ידעו כלל לאן, איש לא טרח לומר להם.

הרכבת המשיכה במסעה דרומה, חריקות גלגלי הברזל על המסילה ורעש הקיטור לא אפשרו שיחה של ממש, הם כבר לא נלחמו כמה ימים, והמנוחה שליוותה את הנסיעה הלא נוחה הזו, דווקא הטיבה עימם. אולם מלאי המזון הצטמצם, גודל המנות הלך וקטן, והרעב החל להציק.

אחרי חמישה ימים נעצרה הרכבת. איש לא הורשה לרדת מהקרונות. ובעוד הקצינים הרוסיים על הרציף מתארגנים חולף לו יהודי וקורא: יהודים, מחר יום כיפור יהודים מחר יומכיפר.

הביטו אחד על השני במבטי הבנה, הנה יגיע יום חשבון הנפש יום הזיכרון למשפחות שהלכו וליקיריהם שנותרו אי שם אם נותרו.

לאחר כשעה החלו לרדת מהקרונות. הובילו אותם לקסרקטין, ובדרכם הם מביטים משתאים בעיר היפיפייה.

מצאו את עצמם באולם מלא אדים מהבילים, סופסוף מקלחות, הם תמיד הצטופפו יחד מנסים לחפות זה על זה בגופם על מנת למנוע את מבטי הגויים ואת ההערות הבוטות או הצחוק הרם. כל אחד קיבל סבון בגודל זרת והמקלחת קיבלה בעיניהם משמעות של טוהרה לפני יום הכיפור הקדוש. ראו לעצמם לציין יום זה כנס שנשלח אליהם משמים.

לאחר המקלחות התלבשו בבגדים נקיים והובלו אל אולם ענקי שהוכשר לחדר האוכל ובו שולחנות מלבניים , כל שולחן לעשרה איש, התיישבו חמישתם בצד אחד ובצד השני חמישה גויים. על השולחן מכל טוב דגים קפוסטה בשר חזיר ריחני תפוחי אדמה ושאר מיני מזון משובח שלא היה חסר בארץ זו, בטח שלא חסר לפקודת הצבא האדום.

הגויים הושיטו ידיים והחלו לזלול תוך שהם מביטים ביהודים הרעבים . הביטו חמשת היהודים זה אל זה, מישה אל גריק וגריק אל יוסף ויוסף אל פייבל וכולם יחד אל שמול. הרעב לא הותיר ספק, הם מביטים והגויים אוכלים. ואז נותן בהם שמול קריאה " נו, נאך טאג" עוד יום, הוא אומר להם, נזיז את יום כיפור ביום אחד מה יכול לקרות.