תשעה ירחים חלק ג
ג
כמנהגו ואולי אף בהתרגשות יתר רץ אליהו לבית הכנסת לתפילת השחרית של ערב יום כיפור
חשב לעצמו בהתעטפו בטלית, " כמה שונה הריח בבית הכנסת היום מהריח והאווירה שתהה כאן בערב ומחר" משום מה ליום הכיפור יש ריח משלו.
נזכר בשבת הסליחות של תום אלול ובתפילתו לקב"ה, כעת הולכים ומסתיימים עשרת ימי תשובה, הביט לשמים ושאל את עצמו האם התקבלה תפילתו, הבוקר כבר לא יתפלל " אבינו מלכנו" ולא "תחנון"
תוך כדי תפילתו נזכר כי מצווה ביום הזה לאכול ולשתות, וחייך לעצמו על מאחלי תשעת הירחים אשר תכין להם רעייתו שתזכה ואף התפלל למענה .
רעש גדול של המון ופרשים נשמע מבחוץ, "לא רעש של אחינו בני ישראל" אמר לעצמו תוך שהוא נזעק
החוצה עם הרב ושאר המתפללים עטויי הטליתות.
בחוץ נראה המושל עומר אבן גע'בר גיראדי באבנט רכוב על סוסתו עוטה את אבנט המשי וחרבו שלופה.
סביבו חיילי המשמר ומאחוריהם השבאב שנשרך מאחור.
"ארל אל כיתאב!" שאג
והרב רץ והשתחווה בפניו" מה ירצה כבודו חג עומד לפנינו ונשמח לקבל את נדבות המושל ירוום הודו"
" לא נדבות לחג אתי לתת אלא לשרוף את בית התפילה של הדימי" ענה לו המושל תוך שכל היהודים מאחור משמעים זעקת הפתעה.
"על מה אדוני המושל? האם לא שילמנו את דמי החסות שהטיל עלינו? האם לא התפללנו לשלומו? האם היועצים ששלחנו לו לא נתנו מענה?"
" לא! " ענה נחרצות " יונה שלך לי המלך ואני מריח כאן את ריח הבשר החרוך, והיה אם שחטתם את היונה , שרוף אשרוף את בית התפילה ואחריב את המלאח."
" יונה?" אצלנו יונה" טועה אדוני המושל ירום הודו זהו ריח התרנגולים שהעלנו לכפרות לחג"
" אחמד ג'ברן" קרא המושל, ומתוך השבאב התקרב מוסלמי עטוי גלימת פסים.
" אחמד ג'ברן אמור לי את שהעדת בפני הבוקר"
" אמש ראיתי את יונת המלך הצחורה נוחתת אצל הייהוד"
" אצל הייהוד?" אמר הרב והסתובב לאחור אל קהלו
בזה הרגע התקרב אליהו אל המושל וכפסע בינו לבין התזת ראשו בחרבו של המושל
השתטח אליהו על האדמה והוא ממלמל " אצלי היונה אדוני המושל, אצלי שלמה ובריאה"
" אליהו" צעק הרב " הסתתרה בינתך? בדיני נפשות דנים אנו ואתה חושב כך להצילנו"
" לא כי אמת היא" ענה אליהו.
ירד המושל מסוסתו ניגש אל אליהו אשר היה שרוע על האדמה רועד כסדין ברוח
" מנין לך די'מי שהיונה אשר אצלך בבית היא יונת המלך?"
יש לה טבעת זהב על רגלה" ענה לו בבטחה אליהו
המושל קירב את חרבו לסנטרו של אליהו תוך שהוא מעמידו על רגליו בעזרת החרב
" לך והביאה אלי מיד" אמר לו
הקהל פינה את דרכו לפני אליהו אשר רץ כל עוד נשמתו באפו לביתו להביא את היונה
נכנס לא הביט ימינה או שמאלה אף לא ענה למבט המשתאה של אישתו שמרוב בישוליה לא שמה לב למהומה בחוץ. ניגש אחז את היונה הצחורה בשתי ידיו ואץ חזרה לדרכו.
" הנה היונה אדוני המושל" " יסלח נא אדוני המושל רק נתתי לה מזונה בכדי שיהיה לה כח למעופה."
אחז בה המושל ואמר תוך שהוא מוצא פתק מכתב שהיה נעוץ בטבעת הזהב" עם הספר כמה חוכמה העניק לכם אללה וראו איך אתם חיים?" קרא בעיון את שנכתב במכתב ואמר" המלך מבקש את ידה של בתי ומצווה עלי להעניק ליהודים את מחסורם ביום חג זה" אמר וקרא לעאמל תוך שהוא מנחה אותו מה לעשות. ניגש אל הרב שעדיין עמד משתאה כאיילו נס קרה ואמר לו" האלוהים הוא הקובע את המעשים"
אמר השתחווה לפני הרב ופנה לדרכו חזרה וכל חיילי המשמר רצים מאחוריו והשבאב עימם.
" אליהו" קרא הרב הנרגש " גש אלי אליהו"
ניגש אליהו אל הרב ונישק את ידו
" אליהו חוכמתך הצילה את הקהילה הקדושה הזו היום"
" לא, " ענה אליהו " הקב"ה הוא אשר העמידני בפני הניסיון והוא שהדריך אותי שהרי שמעת את המושל" האלוהים הוא הקובע את המעשים".
" בוא אליהו אחז בטליתו של אליהו התפילה כבר התקבלה בשמים, בוא נראה מה הכינה לנו רעייתך ציפורה לארוחה מפסקת."
שילב הרב את ידו ביד אליהו והלכו השניים לביתו של אליהו והקהל מפנה להם דרך ומתפזר למקומו.