גבעת התחמושת

 התדרוך היה קצר, על פיסת נייר, לא מדויק ובלי תצ"א (תצלומי אוויר).
נאמר לנו שזהו יעד מבוצר מאוד, שטח בנוי ומרושת בתעלות.
בחצות, נסעה שיירת האוטובוסים לכיוון היעד. בהמשך הדרך ירדנו מהאוטובוסים מחשש פגיעה מההפגזה הירדנית המתמשכת ומתעצמת משעות הבוקר. המשכנו ברגל. הגענו לבתי פאג"י (פועלי אגודת ישראל), הנמצאים מול גבעת התחמושת והסתתרנו מאחוריהם. יחידת הסיוע נכנסה לבתים, דרך החלונות כיוונו את הנשק לכיוון המשטרה והגבעה, טנקי הסיוע זחלו לאיטם בינות הבתים. בשעה 2 לאחר חצות, בערך, התחילה הפריצה בחשאי ולאחר כך הייתה הפגזת ריכוך חזקה ביותר במשך כ-20 דקות. היה נראה כאילו כל הגבעה בוערת, לאחריה באה ההסתערות. התברר שגדר- תיל נוספת לא נפרצה (לא ידענו על קיומה), כל הכוח הפורץ נחסם ונשכב במקום. הופגזנו והחלו צעקות של פצוע, פצוע, קולות שהקפיאו את החיילים במקומם.
בעידוד ובצעקות התעוררנו ודהרנו לעבר תעלות האויב. מיד עם הכניסה לתעלות נתקלנו ודרכנו בהרוגים הראשונים של הירדנים. זה גרם לשוק ולרתיעה, אך הדביקות במטרה, יצר הקיום וההישרדות גרם למהפך קוטבי בנפשנו החיילים, שבלעדיו אי אפשר להמשיך במלחמה – הרגישות פינתה מקומה לאדישות, הצער לקרות רוח בלתי אנושית והחמלה לאמפטיה.
החיילים דחפו עצמם למכונה המפחידה של המלחמה והיו חלק ממנה.
החיילים הסתערו ולחמו כאריות, פנים אל פנים, בשטח בנוי, בתעלות צרות, מפותלות מאוד ובבונקרים מדופנים ומחופים היטב. חייל יחיד הוביל את שיירת החיילים בתעלה הצרה עד שנגמרה לו התחמושת, או נפצע או שנפל וחייל אחר הבא אחריו הוביל וכך הלאה. חיילים קפצו מעל התעלות חשופים לצלפות אויב כדי לעזור, להקל ולהגן על חבריהם הלוחמים בתעלות. נפצעו ונפלו רבים מן החברים, היו גילויי גבורה רבים – חיילים חיפו זה על זה בגופם. חובשים וחיילים טיפלו בפצועים תחת אש חזקה צולבת ומדויקת. ביום ג' תם הקרב על גבעת התחמושת.