יום העצמאות שאיננו
יום העצמאות היה החג הכי גדול.
גדלתי בנתניה אבל נראה לי שכיכר מרכזית יש בכל עיר.
ביום העמאות היינו הולכים לכיכר. אימי הכינה לי בעוד מועד שמלת טפטה(בד מבריק שהיה אופנתי שאותה תקופה) וסט.
סט היה בגד יקר יחסית שהיו קונים אותו במיוחד לחגים. סט (עם סגול) היה חולצה מצמר דק יחד עם סוודר דק מאותו בד. אז, בשנות ה-50 סט עם שמלת טפטה היה לבוש חובה לערב יום העצמאות.
הורים היו נותנים לנו אז כסף כיס שהספיק לגלידה וגזוז בקיוסק שליד קולנוע "ניצה".
אחר כך היינו מתיישבים כל הלדים בעיגול ומשחקים משחקי חברה. לאחר מכן הינו רוקדים ורוקדים ורוקדים רקדנו "ושאבתם מים" ו"הורה" ובן לוקח בת" והתרגשנו שבן הזמין אותנו לרקוד.
אני זוכרת אתשנת העשור. היתה אז תערוכה בירושלים שבה הוצגו השגי המדינה. אני שנולדתי עם המדינה חשבתי שהמדינה זה דבר הכי חשוב בעולם ושהכל בה רק טוב. לתערוכת העשור הביאו מין מזרקה עם מים עולים ויורדים וקינאנו בכל מי שיכל לעלות לירושלים ולראות את הפלא הזה.
הימים עברו. תקופה מסויימת גרתי הם הורי בחו"ל שם ציינו את יום העצמאות בנשפי התרמה נוצצצים שלא סבלתי.
עם נשואי והולדת הילדים לקחנו את הילדים לכיכר שהפכה למשהו אחר. פטישים וקצף וזמרים מן החוץ. עדיין היו פה ושם מעגלי רוקדים ושירה בציבור.
יום העצמאות עצמו היה תמיד אצלינו. ההכנה נמשכה ימים: קישוטים, הקמת אונל לילדים ,הכנת הכיבוד. החלק שלי היה הכנה של חידונים. היתה תפישה אז שליום העצמאות חייבים לצקת תוכן והייתי יושבת שעות בספרייה ומכינה חידון שקשור לתולדות המדינה, לגיבוריה או לשפה העברית. החידון היה מיוחד למבוגרים שלקחו אותו ברצינות רבה והתחרו על הפרסים הקטנים שהכינונו מבעוד מועד.
הילדים גדלו. הבעל עזב. ויום העצמאות שהיה איננו עוד.
ואתמול הלכתי לכיכר, להרגיש קצת אווירה של חג. היתה אווירה חגיגית הדגלים התנופפו האורות בהקו. אלפים זרמו לכיכר. את מקום הפטישים הנוראיים והקצף הלבנבן החליפו אלפי נצנצים סיניים מכל הינים והסוגים. זמרים שקיבלו אלפי שקלים שרו מעל במות ענק עם מסכים אלקטרונים. אבל זה לא זה. זה לא יום העצמאות בשבילי.
וגם מנגל אין לי כבר.
ונשארה לי התחושה- שטוב שיש מדינה וטוב שאנשים מרגישים צורך לשים דגל על כל בית ועל כל מכונית.
אבל- יום העצמאות שלי איננו.
וחוויות יפות וטיולים עם משפחתך.