לא נותנים לפוליטיקה לחרבן מפגש משפחתי

סבא וסבתא שלי מצד אבא היו מפקדים בהגנה.

סבא שלי מצד אמא גדל במשפחה רֶוִיזְיוֹנִיסְטִית, והיה לוחם באצ"ל.

ההורים שלי נפגשו ב-1960, די הרבה שנים אחרי שכבר לא היו מחתרות, אבל עדיין הבחירה שלהם זה בזו די צרמה להורים הַמִּילִיטַנְטִיִּים שלהם.

באופן מפתיע העניין הפוליטי כלל לא היה אישו במשפחה שלי.

לא זכורות לי שיחות פוליטיות עם ההורים שלי או עם הסבים והסבתות שלי, ובכלל, עניין ההצבעה בקלפי, לפחות מצד אבא שלי, היה משהו פרטי לגמרי, ושנים הוא לא היה מוכן לספר לנו איזה פתק הוא טמן שם.

את הדעה הפוליטית שלי נאלצתי לגבש די בעצמי, מאחר ואף "מבוגר אחראי" לא היה שם בשביל לפמפם לי מה אני צריכה לחשוב, ומה נכון לי לבחור.

גם בתא המשפחתי שיצרתי, לא הירבנו לדבר על פוליטיקה, אם כי הַצִּבְיוֹן והכיוון היו ברורים יותר, מאשר בתא המשפחתי שגדלתי בו.

אני לא יודעת אם החברה הייתה פעם אחרת, אבל לא זכורים לי ויכוחים פוליטיים או אפילו שיחות פוליטיות בייני לבין החברים שלי, ואני חייבת לציין שאני ממש לא יודעת מהי העמדה הפוליטית של רובם, ולמי הם מצביעים בבחירות.

"רבותי ההיסטוריה חוזרת", והילדים הנשואים שלי בחרו להתחתן עם בני זוג שהם מעבר למתרס הפוליטי, חלקם אפילו ממש-ממש בקצה של הצד השני, ממשפחה פוליטית הַרְדְּקוֹר.

כשאנחנו נפגשים עם "הילדים" אנחנו לא מדברים פוליטיקה. בשביל מה להעכיר את האווירה? הרי אנחנו אוהבים אחד את השני, ויודעים שהרוח הפוליטית לא תשנה את כיוונה אצל אף אחד מאיתנו, כך שחבל לבזבז את האנרגיות על טחינת מים ועל ויכוחי סרק.

אני חושבת שזו גם הסיבה שאני כלכך מתנגדת לפּוֹלִיטִיזַצְיָה בקבוצת הפייסבוק שלנו "50 גוונים של זהב". אני מרגישה שם סוג של משפחה, ולפחות בחינוך שאני קיבלתי, ושמעבירה הלאה, לא נותנים לפוליטיקה לחרבן מפגש משפחתי.

ואני גם תמיד מופתעת מחדש מהאֶמוֹצְיוֹת ומתחושות הזעם והעויינות שמגיחים מקרבם של אנשים, כלפי אחרים בעלי זיקה פוליטית שונה.

והרי זה לא חדש. משפחות התפרקו בגלל פוליטיקה, קיבוצים נהיו "דגניה א' ודגניה ב'" בגלל פוליטיקה, אנשים נרצחו (רבין, כאילו?) בגלל פוליטיקה, ועדיין נבצר מבינתי (התמימה?) להבין את הקשר הבלתי נפרד בין פוליטיקה לבין אש וזעם.