נעמה 6

אני עדיין מנסה להיזכר איך הכרנו...

זה דווקא לא היה כל כך מזמן...נגיד עשר שנים אחורה.

אני יודע כי גרתי אז ברחוב גד מכנס בפתח-תקוה וזה היה רק לפני כ10 שנים.

יש מקרים שאני מרגיש שקורה משהו טוב בחיבור הרגשי ויש מקרים שאני רואה שזאת תהיה ידידות.

אבל שם לא הצלחתי לשים את האצבע.

העובדה היא שנהניתי מאוד מחברתה.

משהו מהטמפרמנט הג'נג'י שלה הקסים אותי למרות שהיא לא ממש היתה ג'ינג'ית.

היו קצת הבדלים בין העולמות שלנו אבל זה רק עזר לשיחות שלנו להיות יותר טובות,יותר עמוקות.

אחרי כל פגישה הייתי שואל את עצמי "מה יש פה?" "היא סתם מיודדת איתי או שאולי חתרה למשהו אחר?"

אבל אופי הקשר שלנו לא היה רומנטי בכלל.

הוא היה הכי חברי בעולם וכשאתה נמצא מהר מדי בFRIEND ZONE זה מאוד קשה לצאת משם.

תמיד אהיה סקרן אם בנסיבות אחרות זה יכל להתפתח לקשר מסוג אחר.

אבל היא לא נתנה לי את ההזדמנות לגלות.

הפגישות נפסקו מיוזמתה בתירוץ כזה או אחרת ואז היא כמעט נעלמה.

נשאר רק הפייסבוק והיא כמובן המשיכה בחייה.

וכשאני רואה את התמונה שלה ברשימת החברים שלי אני מחייך חיוך חמוץ קצת.

כי אני רואה בדיוק את הניצוץ בעיניים שלה שגרם לי להגיע לכל פגישה איתה.

אבל אני גם רואה את תחושת ההחמצה.

מדהים איך שני אנשים יכולים להיפגש,לדבר ביניהם שעות על הכל ובכל זאת לא להתמודד עם הפיל הלבן שבחדר.

האם כל כך קשה לנו לדבר על רגשות?

אבל יש סיבה לרתיעה.

שיחות על רגשות הן מסוכנות.

הן עלולות להיות טעונות מאוד.

עם גרושתי זה הגיע למצב שהעדפתי לכתוב לה כדי לחסוך את הפיצוץ.

זוכר מישהי,מורה לסוציולוגיה שדווקא הקשר בינינו התחיל מעולה...

התברר בדייט ראשון או שני שהיא מאוד אוהבת לשאול ואני מאוד אוהב לענות.

זה היה אסון אם זה היה חלילה להיפך!

אבל אז הגיע הרגיע שבו התברר שהיא מסיימת יום עבודה ולא עושה כלום ואילו אני עסוק על הילדות ודברים אחרים ופתאום הקשר הרגיש תובעני וטובעני.

התחילו בינינו שיחות נפש שהיו מרוקנות אותי כל כך שהגעתי הביתה באפיסת כוחות וזה מוזר כי אני רגיל לכתוב הרבה ורגיל לחפור אבל זה היה כנראה מוגזם אפילו בשבילי.

בשיחות האלה היא התרגשה,הזילה דמעה... השיחות היו טעונות ומאוד לא נעימות.

הקשר ההוא נגמר באקורד צורם ויכול להיות שזה היה מקרה נדיר שהיא אהבה אותי יותר מאשר אני אהבתי אותה.

בכל זאת אולי הייתי נשאר אם רק הייתי מרגיש פחות סחוט.

אבל הנה כאן היתה בחורה שהידידות איתה היתה קלילה כנוצה.

אני תמיד אשאר עם התהיה עד כמה יכולנו באמת לבנות משהו אינטימי בינינו.

אישה יפה,את המשיכה הרגשתי ואת הכריזמה שלה אהבתי.

אבל להתאהב זה משהו אחר ועד היום אני לא יודע אם יכולתי להתאהב בה.

נו טוב,נשאר הפייסבוק ונשארו ברכות יום הולדת מנומסות...לפחות מצידי.

היא בטח תוהה מה אני רוצה ממנה ולמה אני בכלל מברך...

כי היא באמת מצאה חן בעיני ואולי אני לא רוצה ממש לנעול את הדלת הזאת.

עד היום יש לי בראש את המשפט האחרון שנאמר בינינו.

זה היה משהו בסגנון "אבל נמצא זמן,נשב לקפה".

כל פעם שאני רוצה לנפנף מישהו זה תמיד "כן,אנחנו צריכים לקבוע להיפגש מתישהו".

חוץ מידידה אחת אהובה מאוד שלא מוותרת לי ופותחת יומן וכך הקשר נמשך הרבה שנים.

גם שם יש סיפור מורכב מאוד...בפוסט אחר...