נעמה 8

Link    
עברו יותר מדי שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.

 

ההכרות איתה היא אחד הדברים הכי מוזרים שקרו לי אבל גם אחד הדברים הכי מדהימים.

 

זה התחיל לדעתי לפני 10 שנים בערך.

 

מפגש חברתי,יום שישי שעת צהריים נעימה ואנחנו נפגשים קבוצת אנשים בבית פרטי באזור שקט.

 

היא מאחרת...מה שנקרא דופקת כניסה מרשימה.

 

אי אפשר לפספס אותה כשהיא נכנסת.

 

זה לא בגלל שהיא קולנית במיוחד,זה יותר משהו שהיא משדרת.

 

אני שונא שזה קורה לי אבל מצאתי את עצמי בוהה בה.

 

כמובן מסיט מהר את המבט שהיא לא תבחין שאני בוהה כי זה מביך.

 

אבל בהיתי בה כמעט לאורך כל הארוע.

 

כמו איזה מגנט מטורף שגרם לי שוב ושוב להביט לתוך עיניה.

 

בחורה יפה מאוד אבל לא זה העיקר.

 

הרגשתי כאילו משהו בעיניים הזמין אותי להציץ בתוך הנשמה.

 

וכמה יופי שראיתי שם בפנים...עוד הרבה יותר מאשר בחיצוניות.

 

כשהמפגש כמעט נגמר הצלחנו להחליף כמה מילים.

 

סוג של סמול טוק אבל היא בתבונה רבה ביקשה את הפייסבוק שלי.

 

תבונה כי זה שומר על הקשר הוירטואלי הזה בינינו כבר הרבה שנים.

 

אף אחד משנינו לא מעלה בדעתו להפסיק חלילה את החברות למרות שתכל'ס היא לא שווה הרבה אם לא נפגשים.

 

מאז אותה פגישה ראשונה היו פגישות נוספות אבל מעט.

 

אני הרגשתי יותר ויותר שהעולם כולו מתגייס כדי להרחיק בינינו.

 

הרגשתי את זה מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות.

 

המרחק הגיאוגרפי,פער השנים בגיל ובעיקר העובדה שלא היו עוד ארועים ולא היה עוד מקום להיפגש.

 

ולאחרונה שמעתי שהיא עברה לגור אפילו עוד יותר רחוק...עוד רמז בשבילי?

 

מה נשאר? החברות הזאת בפייסבוק.

 

כמה עלוב מרגיש קשר כשאתה רוצה להתחבר ללב של בן אדם ולא מצליח אפילו לראות אותו.

 

זה מקום שגורם לך להרגיש כל כך חסר אונים.

 

נדמה לי שעשר שנים עברו ולא היה כמעט לילה אחד מאז שלא נכנסתי למיטה לישון ולא דמיינתי כאילו היא ישנה שם בצד השני לידי.

 

למה נתפסתי עליה כל כך חזק אם כל הנסיבות הן נגדי?

 

איך אפשר להבין צפונות הלב?

 

כל השנים האלה הכרתי נשים,חשבתי על נשים אחרות ובהחלט חשתי רגש ואהבתי.

 

אבל לא היתה שניה אחת כל הזמן הזה שהצלחתי להוריד מהשולחן את ההרגשה שהיא האחת הנכונה ושאיתה הייתי צריך להיות.

 

אז יש כנראה שתי אפשרויות.

 

אפשרות אחת היא שהלב צדק כל הזמן ואז או שיקרה נס ומשהו יקרב בינינו והקשר יתחדש והלבבות יתחברו או שזה לא יקרה והדברים יחכו לגלגול הבא

כי האמונה אומרת שנשמות שלא הצליחו להתאחד בגלגול אחד חוזרות שוב ושוב לנסות עד שזה יקרה.

 

אפשרות שניה היא   שאני סתם מקשקש בקןמקום.

 

שהיא רק התיידדה איתי ויש לה אהבה אחרת.

 

היא אדם דיסקרטי וממעטת לשתף בחייה האישיים בתוך הפייסבוק.

 

כמובן אם היא מאושרת אז גם אני מאושר בשבילה.

 

אבל אם היא לא מאושרת ומחכה לי כמו שאני מחכה לה אז משהו שם לא טוב.

 

לפי תורת ה"סוד" ועוד כמה תיאוריות דומות העולם אמור להביא אליך מה שאתה מבקש ומתפלל.

 

במקרה שלה אני שנים רבות מרגיש שהעולם נלחם בי ומתנגד לי.

 

הלב רוצה והעולם עושה לי דווקא.

 

האם המטרה היא לאתגר אותי?

 

אבל כל חיי היו לי כל כך הרבה אתגרים...

 

ויש גם אפשרות אחרת.

 

לפעמים הנשמה עוד לא מוכנה.

 

אני חושב על זה שאולי הנשמה שלי צריכה עוד להתנסות וללמוד כדי שאוכל להתחבר לאהבה טובה באמת.

 

זו גם אמת שקשה לי לקבל.

 

נכון לעכשיו הכל הולך לי קשה כל כך.

 

פה ושם מישהי נכנסת לכרטיס שלי באתר הכרויות ו....לא עושה עם זה כלום.

 

גם אצלי זה אותו דבר.

 

קל לי מאוד לעשות לייק לתמונות נאות וכרטיסים שכתובים יפה אבל לפנות אני לא פונה.

 

כמו מחסום שלא משחרר ואומר "מי אמר שהיא הנכונה?"

 

כשאתה מנסה מאכל חדש במסעדה לא קורה כלום אם זה לא יהיה לך הכי טעים בעולם.

 

מקסימום תדע להבא ותזמין משהו אחר לאכול.

 

זה ממש לא ככה עם מערכות יחסים.

 

שם רצים לטווח ארוך.

 

עד שנפגשים,עד שמתקרבים,להכיר אדם אחר...לתת לעצמך זמן לבדוק איפה הקשר הזה פוגש אותך...

 

אז כן...אתה מתמהמה כי אתה יודע שזה לא סתם מאכל של ארוחה אחת אלא קשר רציני ויש כאן משהו ארוך וחשוב.

 

הרבה פעמים אני נכנס לכרטיס שלה לבדוק מה חדש ולרוב אין הרבה חדש.

 

ואני לא יכול שלא לתהות איך זה יגמר.

 

אולי כשאהיה על ערש דווי אגלה לה אם היא לא גילתה בעצמה.

 

אבל לשם מה? זה רק יגרום לה צער שפספסנו את האהבה הזו...

 

אולי לטובתה נכון יותר שתמשיך בחייה.

 

אני מדמיין שיחה שלנו אם במקרה היו נחשפים היום הרגשות.

 

"אתה מבין את זה שיכולנו להיות שנים יחד ואתה מנעת את זה ממני.

אתה אומר שאתה אוהב אותי אבל מנעת ממני אושר בגלל הפחדנות שלך".

 

"נכון את צודקת,אני פחדן. הרגשתי רגשות חזקים ולא היה לי אומץ להתמודד איתם".

 

"אז למה מגיע לך לקבל אהבה בחזרה?"

 

"את צודקת,אולי באמת לא מגיע לי".

 

אפילו להתנצל בפניה אין לי אומץ.

 

אבל מעולם לא ממש החזקתי אותה...הרי גם ככה הקשר בינינו רופף.

 

אולי מוטב לך אהבה בריאה ויציבה יותר מאשר עם האפס הזה שלא מסוגל לחשוף בפנייך את הרגשות שלו.

 

אולי באמת מוטב שתתקדמי הלאה...

 

מגיע לך להיות הכי מאושרת בעולם.

 

מגיע לך להיות נאהבת כל רגע שניה ודקה של היום.

 

אולי יש שם מישהו אמיץ ממני שיכול להעניק לך את האושר האינסופי הזה.

 

אחד כזה...אם הייתי יודע על קיומו בתוך תוכי הייתי כנראה מייחל למותו... עד כדי כך.

 

אבל זו רק הקנאה שמדברת.

 

כי מהצד השני משהו בי היה שמח לדעת שאת מאושרת.

 

לא מגיע לך להיות בודדה בשום מצב.

 

גם לי לא מגיע אבל החיים מחליטים אחרת.

 

זה לא צודק שיש כל כך הרבה נשמות בודדות בעולם.

 

נכון,זה עולם של המון חופש וחופש מתנגש קצת עם זוגיות כי כשאוהבים מוותרים קצת לטובת בן הזוג.

 

אבל אין תחושה נוראית יותר מהבדידות.

 

הריקנות הזו שהנפש מרגישה.

 

שום דבר לא מצליח למלא אותה ויש לה תופעות לוואי לא נעימות.

 

לפעמים אני מרגיש שתגובה שלי יוצאת מוקצנת מדי,חריפה מדי לא בפרופורציה לרגש שאני מרגיש באותו רגע.

 

לרוב מרגישים את זה אנשים שרואים אותי יום יום...הבנות שלי,אנשים בעבודה.

 

רק אני יודע שאלה דברים שמתפרצים מתוך הבדידות...התסכול המתמשך הזה.

 

אני מאמין שבזוגיות טובה גם משהו בלב שלי היה נרגע.

 

זוגיות טובה לא רק גורמת אושר. היא גם נותנת שקט מסוים.

 

אין רעב רגשי,אין בדידות והאדם פנוי יותר לענייני היום יום בלי שמשהו בפנים יציק לו.

 

אבל אצלי...יש בדידות שנים רבות.

 

אולי בגלל זה אני לא האדם הכי קל בעולם.

 

חופר קצת לאנשים,ביקורתי מאוד,כבוי קצת,מתקשה להנות מדברים...אפילו ההומור שיש לי הוא לרוב ציני במיוחד.

 

אני יותר אוהב את זאב השני.

 

זאב החם,המחבק זה שאוהב בני אדם ורואה תמיד את הטוב בבני האדם.

 

זה זאב שנוכח ואני מרגיש אותו אבל הרבה פעמים הוא נדחק הצידה.

 

לא נותן לו מקום כי אני לא מרגיש שרוצים את הזאב הזה.

 

היא בטוח היתה מחזירה את הזאב הזה למרכז הבמה.

 

הרגשתי במבט שלה שהיא רואה רק את החלק הזה אצלי...החלק הטוב.

 

וחסר לי מאוד הבטחון הרגשי שהרגשתי במעט הזמן שהייתי לידה.

 

ובאופן כללי היא חסרה לי מאוד.

 

אני יודע שהיא חייה חיים שלמים וטובים ואני יודע שאנשים קרובים לה אוהבים אותה מאוד כי היא באמת מושלמת,ממש ככה.

 

אבל היא לא לידי אז מה כל זה שווה?

 

האם אצטרך לקחת את החידה הזו יחד איתי לקבר?

 

בקרוב אהיה בן 50 וזה לא גיל צעיר כל כך אז כמובן המחשבה הזו מציקה.

 

אני מקווה שלכל הפחות אם ביום מן הימים הרבה אחרי שכבר לא אהיה חלק מהעולם היא תצליח למצוא את הבלוג הזה ותקרא אותו.

 

כן,אני רוצה שתקראי רק כדי שתדעי עד כמה היית נאהבת...אמנם מרחוק אבל מישהו אהב אותך אהבה חזקה מאוד והוא לא הפסיק לחשוב עלייך גם כשכבר מזמן לא נפגשתם.

 

אולי זאת תהיה נחמה קטנה ביום מן הימים...אם שום דבר לא יקרה לפני זה.