סיפור קצר מהחיים
הילה חברת ילדות, סמנכ"לית בחברה גדולה ומצליחה מאד, אישה חזקה, אסרטיבית, מדברת במהירות, ורק הקרובים אליה, מצליחים להבינה. אתמול בערב היא התקשרה אליי, קולה היה סדוק והיא דיברה בשקט, כשסיפרה על הקושי העצום שבהוצאת עובדים צעירים ומוכשרים לחל"ת, "לחיונים שבהם צומצמה המשרה לחצי, וקשה לי עם זה", היא סיפרה, "הרי לכל אחד סיפור אנושי משלו, והווירוס לא פוסח על שום אדם".
הילה אמרה שלדעתה המשבר יוליד תרבות עבודה חדשה שונה מאד. אנשים יאלצו לעבוד פחות שעות, מי שיוכל יעבוד מהבית, ויהיו כאלה שלא תישאר להם העבודה ולא יהיה להם לאן לחזור, ולא ברור איך הם ישרדו. מתוך שברי מילותיה שמעתי אותה אומרת: "זה הזמן לעזור אחד לשני, בכל דבר, ולו הקטן ביותר", ושזאת החברה החדשה התומכת והחומלת שצריכה להתהוות.
*
"שולי, המחשב שלי הלך", פנה אליי אבא שלי בקול לחוץ ומוטרד בטלפון, ואיך לא, עד לפני חודש הוא ניהל חיים פעילים, וכעת הוא סגור בבית עם טלוויזיה, ספרים ומחשב מקולקל.
בימים כתיקנם, אחי או בעלי, ולפעמים גם שניהם, נרתמים מיד לפתור את התקלות הטכנולוגיות שאבי נתקל בהן, אבל הפעם יכולנו להיערך למבצע שיכול לצאת לפועל רק אחרי הסגר.
אבא כדרכו קיבל את המצב ברוח טובה ואמיצה, וניחם אותי שהוא יסתדר מצוין בלי מחשב ושלא אדאג. שעה קלה לאחר מכן אבא שוב צלצל, "השכן בא להגיד לי חג שמח, וכשסיפרתי לו על המחשב המקולקל, הוא לקח אליו את המחשב וחזר אחרי כמה דקות ואמר שעד שתסדרו לי את התקלה, כל עוד הוא נמצא בבית, אני יכול לגלוש ברשת ה-wifi הפרטית שלו".
"אני כמעט בן 90, שולי", המשיך אבא שלי, "למעלה מ-30 שנה הייתי שופט, יום אחרי יום נהגתי לפגוש אנשים שאינם מסתדרים ביניהם ופוגעים איש ברעהו. עם הזמן הפכתי להיות חשדן וספקן כלפי בני האדם בגלל הכוונות שמניעות אותם. אבל מה שהשכן עשה עבורי נגע מאוד לליבי, כי הוא באמת רצה לעזור. ומה שריגש אותי במעשה שלו עוד יותר, שלמרות היותו דתי, שומר מצוות, הוא איפשר לי להשתמש ברשת האינטרנט הפרטית שלו בחג, רק כדי שאני ארגיש טוב".