הארוחה אצל גוגו
קשה מאוד להבחין בה בשוק של לוד בין כל הנשים הלבושות שחורים.
זהו מנהג גרוזיני עתיק יומין, דפוס אבלות כזה.
כך הייתה נטלה, אמו של ראובן. אישה מבוגרת, עבת בשר, אך מלאת חיוניות
ואהבת משפחה.
אור גדול האיר את בית המשפחה הזו, כשנולד לראובן ואישתו רחל בנם בכורם
פנחס. נטלה מרוב שימחה להולדת הנכד הראשון בנוסף כמובן להילולה גרוזינית באולם שמחות בלוד הזמינה לארוחה.
טקס ברית המילה כאמור נערך באולם שמחות בבעלות גרוזינית, והמאכלים המסורתיים חגגו שם. ככה גיליתי את "הלבש" הפיתה הגרוזינית הגדולה והטעימה, ושפע בשרים, בצקים, והממולאים. אין לך חוויה גסטרונומית כזו כל יום.
לקראת חצות הגיחה בתרועה להקת רקדנים ורקדניות עם חרבות, ולקול התזמורת חוללו לפני הקהל ריקודים מרהיבים. אז משחשבת שהנה זה נגמר, הובל כבש שלם משופד לרחבה, והמלצריות החינניות החלו לחלק לקהל שנותר, ונותרו הרבה בני משפחה וידידים קרובים.
אחד מסממני הידידות שראובן הפגין היה החצ'פורי (בורקס גרוזיני) שהיה מביא כל בוקר, מעשה ידיה של אמו, אשר את הגבינה הייתה מכינה בעצמה על ידי חלב שהוחמץ וגבינה ומלוחה. בשונה מהמאפה הרגיל החצ'פורי שלה היה נאפה בטיגון, מה שהיה מוסיף לו טעם נהדר. כנראה שראובן ידע כבר כי אחת הדרכים לרכוש את ידידותי זה דרך האוכל.
כשאני אומר אוכל, יש לי ארבע נקודות ציון חשובות:
האוכל מהבית של אימא
האוכל שהכרתי בקרית שמונה
הסרט " החגיגה של בבט "
והארוחה שאכלתי אצל נטלה אמו של ראובן:
את הארוחה הזו, הגם שעברו עשרות שנים אינני שוכח.
נסעתי אליהם לשכונת חב"ד בלוד, מנסה לאתר את הבניין בין הבלקונים הדומים אחד לשני. ברחוב ילדים שיחקו למרות שהערב כבר ירד, ובעזרת אחד מהם מצאתי את הדירה. צלצלתי, והתקבלתי בנשיקות כאילו אני אחד מבני המשפחה. הבית היה מסודר להפליא, אני זוכר במעומעם את המפיות הרקומות את השטיחים וקישוטי קיר, ובניהם המון תמונות של בני משפחה משם מגרוזיה. כמובן שלא פסחו על הסברים והכרת בני המשפחה שעל הקירות ובני המשפחה היושבים לכיסאות.
מירה10