הגיבורים שנשכחו

אין זה סיפןר על חייל בודד אלא על רבבות לוחמים שהעלו תרומה עצומה ופועלם נשכח. מפעל רחב היקף שלההגנה ולאחר מכן של צה"ל לרכז, לאמן, ולשגר לארץ את אותם עולים, פחות משנה כ-20.000 ניצולי שואה, פרטיזנים ולוחמים בנאצים שהרכזו המחנות העקורים ןלהופכם כמעט בן יום ללוחמים.

הגיעו רק ס-700 מאנשי הגח"ל בגלל ההגבלות שהטילו הבריטים שהו שליטי הארץ, עד סוף 1948 גוייסו לצ"הל כ-13.000 אנשי גח"ל, בחטיבת הראל שבפלמ"ח ביו סוף 1948 יותר חיילים עולים מאשר ילידי הארץ, בחטיבת הנגב של הפלמ"ח היו לקראת סוף המלחמה כ-40% מהם, ובחטיבה 7 נשלחו 120 גחלא"ים לגדוד 72, כשלונה של החטיבה בקרבות לטרון בשבוע האחרון של מאי יוחסה שלא בצדק לעולים חסרי הנסיון.

מח"ט 7 שלמה שמיר התרעם עיל הסטיגמה שדבקה בחיילים העולים על התנהגותם במשך הקרב, גרמו להם עוול משווע.

היו עדויות רבותץ של חברים ומפקדים לנשק על גילויי גבורה מצידם ועל מקרים שסיכנו את חייהם כדי להציל פצועים.

רוב החיילים לאשלטו בעברית דברו בעיקר ביידיש ובשפות מזרח אירופאיות גם זה היה מקור ללעג.אני זוכרת תמיד אנחנו הצברים התנשאנו על העולים.

היחס הראשוני של רבים מהצברים היה שלילי , מפקרד במלמ"ח שמע לא פעם מעמיתיו לא נצא עם גח"ל להילחם, אנשים קשים עקשנים ופחדנים, כשהוטלה עליו המשימה להדריכם נבהל, המג"ד כמעט כפה עליו את ההדרכה, לאחר כמה שבועות הודה אותו מפקד, עכשיו אנח שמח שזכיתי לפגישה איתם, לא אחת הופתעו מפקדים מרמתם ומנכונותם לכל משימה, מפקד בחזית הנגב הודה בנוסח צברי קצר גח"ל אבל מאה אחוז.

יחס הפיקוד הנמוך לגחלא"ים היה נוקשה, ומתנכר, חוסר שליטתם בשפה העברית נחשב לפגם, ישנן עדויות על מכמ"ים ומממ"ים שהעליבו את פיקודיהם העולים, קיללו אותם ואף יידו בהם אבנים(נורא) כדי להמריצם.

פרופסור יעבץ נודע במלחמת העצמאות, עולה חדש בעצמו שימש כלוחם ולאחר מכן כקצין תרבות, סיפר כאב לי לראות את היחס של הצברים לעולים, קדיה קודלובסקי כתבה ספר בשם "פתחו לי את ה שער" אנחנו אמנם פתחנו שערים אך לא פתחנו דלתות.

לחלק מלוחמי גח"ל היה נסיון קרבי קודם בצבא האדום, ביחידות הפרטיזנים ובגיטאות קשה היה להם בתחילה להוכיח שכן בני הארץ התנשאו ברוב המקרים על הירוקים, לא האמינו שעולים חדשים תלושים וחלשים כביכול מסוגלים להיות לוחמים טובינם, מפקדים טובים ידעו לנצל דווקא את הנסיון ורוח הפעימה באלה שבאו משם, והפיקו תועלת טוטאלית מההזדהות עם המולדת.

אם בודקיםפ אץתוצאוץ הלחימה הקרבית במחצית השניה של 1948 במקומות רבים המוטובציה שלהם לא נפלה מזו של אנשי הארץ ולעיתים אף עלתה. הם ביקשו להוכיח שהם לא אבק אדם הם רצו להציג את דמות היהודי הנלוחם.

הזכרון הקולקטיבי והספרות העניפה של מלחמת השחרור, לא הפנימ ו ולאע תיעדו את תרומתו של מרכיב אנושי זה בצה"ל, הגיע העת להעניק לרבבות החיילים הלוחמים את הכבוד והערכה שמגיעים להם.

הבה נזכור בזכות מי אנחנו יושבים כאו, כן גם בזכותם.