אני אשכנזי גאה

נולדתי בארץ. הורי עלו לכאן כצעירים, חלוצים וחיו פה עד יום מותם. הם לא הבחינו בין אשכנזי וספרדי. גם אני לא.
לא אני כתבתי. והאדם שכתב ביקש להישאר עלום.

 אתמול מת אבא של חבר שלי. איש בן 85 בן קבוצת כנרת. איש אדמה חקלאי. קצין קרבי בסדיר ומיל. אדם ערכי חרוץ, ואיש עבודה קשוח ובעל נפש עדינה ורגישה.

מותו הזכיר לי בדרך מוזרה את אבישי בן חיים שמדבר על ישראל השניה, ועל תושבי הפריפריה המוזנחת.

אני גר כל חיי בפריפריה, בגליל. משפחתי הגיע לגליל לפני כמעט 100 שנים. הקימו התיישבויות חדשות, חרשו, זרעו, קצרו, סללו כבישים ונלחמו במלחמות ישראל.

אני ישראלי בכל נים ונים מגופי. לא ישראלי ראשון ולא שני.
י ש ר א ל י.

אז לאן אתה משייך אותי אבישי? לאיזה ישראל? הראשונה? כי סבותי אמנם דיברו יידיש, אבל הם גם נשרפו בשמש הגלילית 7 ימים בשבוע, בעבודה קשה וסזיפית. בלי מזגן ובלי מאוורר, חיו חיי איכרים, בעוני מרוד במשך עשרות שנים, ולאחר מכן בצניעות קיצונית עד יום מותם? הם באו לפה לגיהנום, כי הם היו אידיאולוגים ואידיאליסטים מבית. כי כל חייהם ידעו שיבוא יום והם יגיעו לפה.

חלוצים מסוויר, חברי קבוצת הכשרה ע"ש יוסף חיים ברנר, ליטא שנות השלושים

בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אפאחד לא דחק בהם לעזוב את ביתם בעיר האירופאית שבה חיה משפחתם במשך מאות שנים. הם למדו עברית בגימנסיה העברית בעירם, והלכו להכשרה כהכנה לעליה ארצה. וביום אחד הם לקחו את אימא ואבא המבוגרים והגיעו לפה, לכלום שהיה פה. לאין מדינה. מקום בלי חוק ובלי דין. לחום קופח, למלאריה ויתושים. לקור, גשם ובוץ טובעני בחורף, ובעיקר לעוני ומחסור.
ובנוסף להתנכלויות של הערבים. שריפת שדות, גניבות, ירי הרג ומלחמות.
הם לא חשבו שהם עשו טעות בהגיעם, או שמגיע להם משהו ממישהו. אפאחד גם לא נתן להם דבר. הם לא יללו על מר גורלם ולא התבכיינו על הבחירות שעשו. הם חיו בבתים זעירים ומטים לנפול, בלי מיים זורמים ובלי חשמל. אכלו כזית ועבדו כמו חמורי עבודה מבוקר ועד ליל. בחום ובקור. ובלילות יצאו לשמירה על שדותיהם ועל חייהם.
סבתא של אבי שהגיע לפה מעיר מודרנית לאותם שנים, לא התרגלה לתנאי החיים הנוראים, ואחרי שנה תלתה את עצמה למוות ברפת.

הם הקימו משפחות לתפארת, של חקלאים ולוחמים שחלקם חיים בגליל עד היום. הם מעולם לא חשבו שיבוא יום ואדם כפוי טובה, שמחזיק משכורת יפה וחי את החיים הטובים, יתייג אותם כמדכאים ומפלים.

אז אני מציע לך אבישי בן חיים, כשאתה מייבב על החיים הקשים, הדיכוי והאפליה של אלו שאתה מכנה אותם ישראל השניה, הבט אחורה להיסטוריה הקרובה של החיים בארץ הזאת. של נעליך מעל רגליך. כרע ברך ונשק את רגליהם של אלו שמסרו את חייהם ונפשם כדי להקים עבורך ועבור כל הפליטים שהגיעו לפה מאירופה ומארצות ערב את התשתית לחיים של היום.
כבד את אלו שבנו עבורך את הארץ הזאת בדם יזע ודמעות. אותם ואת צאצאיהם כי אני צאצאם, וממשיך דרכם. תושב הפריפריה הגלילית.
גידלתי פה את ילדי ואחיה פה עד יום מותי. בלי תחושת קיפוח ואפליה.
אני ישראל. הראשונה השניה והשלישית.

אז במקום לילל את מררתך הצבועה והמשוקרנת, הבט פנימה ותראה היכן ניתן לעזור לישראל השניה שלך, זאת שהפכה לשונאת, קנאית, פונדמנטליסטית וגזענית. זאת שבוחרת לטבול ולשכשך במי האפסיים של תחושות דיכוי קיפוח ואפליה.
בחכמתך הרבה, הראה להם את הדרך לשלוט בגורלם ובחייהם, כפי שאתה עשית דוקטור בן חיים המתייפייף והצבוע.
בחן את ההיסטוריה שלנו בקפידה, תבין את הנחישות, האומץ, כוח הרצון וההתמדה שנדרשו ממקימי ובוני הארץ, אולי תבין מה צריך לעשות כדי להצליח.
כי אני וחברי הישראלים לא מוכנים יותר לאכול את החרא שאתה שופך עלינו. קרענו את התחת כדי להגיע למה שהגענו. אנחנו אבותינו וסבותנו.
אנחנו דור שלישי רביעי וחמישי של אנשים שעובדים קשה כדי לחיות. לא דורשים כלום, למרות שאנחנו מקבלים פחות ממה שרוב אזרחי המדינה מקבלים. בחרתי לחיות כאן בגליל על הטוב והרע.
לא אתה או שכמותך יטפלו עלי ועל חברי הישראלים הראשונים השניים והשלישיים, את הקושי של אלו שאתה מתיימר לייצג, ולא תגרום לי או למי מחברי תחושת אשם על ההישגים שהגענו אליהם. לנו היה ממי ללמוד.

= = =
ד"ר אבישי בן חיים מוזמן להגיב בערוץ 13 או בכל דרך אחרת.

מהו כבוד

"הכבוד הגדול ביותר שאותו אני מעריך, הוא להיות נקרא. וזהו." - אמר ז'אן פול סארטר בתשובה לשאלה מדוע סירב לקבל את פרס נובל לספרות.

הערה: עם סגירת האתר "דה מרקר", הבלוג ימשיך להופיע באתרים וורדפרס ומוטק'ה:
www.yairdk.wordpress.com