אחה"צ של ערב יום כיפור (אמיתי)

מאת סם ש. רקובר
טיפה אחרי הצהריים של יום כיפור יצאתי מביתי לנסוע לאוניברסיטה. עד כניסת של החג של כבודו יש מספיק שעות לעבודה. אחרי שהייתי שי-שבת בבית ביקשתי להחליף כלא בכלא – להתאוורר קצת באוניברסיטה הריקה.
אביבה הכינה לי שני כריכים, לקחתי איתי את עיתון לקרוא כשאני אוכל, כשבמשרד מחכות לי שתי פחיות קפה. אמרתי גם בליבי שאעבור אצל בית-המרקחת לקחת תרופות שהולכות ואוזלות, ואז אלך במסדרונות המאובקים של האוניברסיטה והריקים מפחד הקורונה ואתחיל במלאכת הכתיבה והעריכה המחכה לי שם. בלי שום קשקושים, אני אוהב את המלאכה הזו למרות שיצאתי לפנסיה לפני שנים רבות.
המכונית שלי הקטנה, פיקנטו, עומדת בתחתית הרחוב, כי רחוב הרופא בחיפה, כשמו כן הוא, דואג לבריאות הגרים סביבו, ועלינו ללכת וללכת למכונית, כי אין חניה. ואז הלכתי והלכתי לתחתית הרחוב, כי חיפה היא עיר של מורדות ועליות, והגעתי למכוניתי והנה היא חסומה! מישהו החנה את מכוניתו הדפוקה והארורה וחסם אותי. הפיקנטו הייתה אפופה בכתלי בית-סוהר מלבנים של מכוניות. אחרי סורג ובריח. מסכנונת, עלובונת.
חטפתי התקפת זעם ושלחתי לחופשי קללות בערבית וברוסית. פתאום שמתי לב שאין קללות עסיסיות בעברית. איזו מין שפה היאזו? השארתי פתק מלא זעם מתחת למגב של החוסמת והוא החל במילה 'חוצפן' (קללה נוראה בעברית! אין לי לב לכתוב למשל, כלב בן כלב, כי ההשוואה עם כלבים היא דווקא לטובת האדם).
נגררתי במעלה ההר בחזרה הביתה, מזיע מהשמש בחוץ ומהכעס המפעפע בפנים. לאביבה, אשתי, אמרתי: "תני לי את המפתח למכונית שלך", תוך כדי שאני מוחה זעה, מתנשף והפעם מקלל גם בצרפתית.