יש דבר שלא נגמר.

בוקר. שמים עמוקים בהירים. יום שמש עולה מֶלוּוֶה בשקט רוגע. חלקת הדשא הירוקה, נוצצת מטיפות הטל שנחו עליה משך הלילה והתפזרו לאיטן כֶּכל שהבוקר עלה ועימו האור.
חיפושית שחורה גבה הקרני רטוב בוהק מטל, מהלכת, מטפסת על זיף דשא רך, גולשת במורדו המרבדי.
"אָנה תֶלֵכִי?" הוא חשב מחייך, בעמדו רכון על מעקה מרפסת ביתו.
מפנים הבית, נשמע מלמול חרישי, זמזום מנגינה מוכרת, בקושי עוברת את סף הדלת הפתוחה למחצה, ניתקה חוט מחשבתו ממסעה הארוך והאיטי של החיפושית השחורה.
"כן". רעייתו מזמזמת חרש, שפתיה מלטפות מילות השיר המתנגן בשקט במקלט הרדיו בסלון.
אריק אינשטיין שר: /האילנות כל כך כבדים כופף הפרי את הבדים/.זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים/.
אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד.
/כבשה פועה בוכה בדיר זה בנה הקט אשר אבד/.
אשתו מלווה את השיר הענוג בזמזום.
הוא נפנה מן המרפסת ונכנס לבית. "רוֹצָה משהו לשתות?",
שאל אותה.
"לא. לא מזמן שתינו נס", אמרה היא, תוך שהיא ממשיכה במלאכתה. יושבת בכורסא, רכונה על סל הכביסה היבשה, שהורידה מחבלי הכביסה בחצר. ממיינת אותם, בין אלה הטעונים גיהוץ, לאלה שלא.'
ביניהם בגדים קטנים של הנכדה התינוקת שנשארו מביקורה האחרון עם הוריה. גם הם עברו כביסה. רעייתו מקפלת אותם.
"חבל, לא שמעתי איך נגמר השיר?" אמרה.
"נגמר"... /ישוב טלה אל חיק האם. ישכב בדיר וירדם/
/והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם/".
דקלם לה בעלה ברגש, את השורות האחרונות של השיר, והוסיף: "לאה גולדברג כתבה את המילים, אריק איישטין, שר".
הוא נטל ספר והתיישב בספה קרוב אליה. דואג לה. לאחרונה היא לא בקו הבריאות. מרגישה חולשה.
הוא ניסה להתרכז בספר, אך ליבו נהה אליה. לא היה צורך לֶיָשֶר מבטו לעברה, די בכך שהם ביחד... על צווארה תלוי רביד. שרשרת דקה עם תליון מִנְיִיָטוּרִי מזהב. בטבורו חרוטה דמות זעירה של אריה, סמל חודש המזלות, שהוא נולד. שי שהיא קנתה לו, ליום הולדת, לפני ארבעים שנה.
עשרות שנים חלפו מאז אותו יומולדת, הוא נזכר ביומולדת ההוא וחייך, לבקשתו היא עונדת את התליון, ומאז הרביד מונח על צווארה, לא מורידה אותו אף פעם .
גם הוא חושב עכשיו על הנכדה המתוקה שאמורה עוד מעט להגיע, כדי לשמור עליה כמה שעות ביום היפה הזה. בִתָם התינוקת של כָּלַתוֹ ובנו האהובים.
נכדה מתוקה, ממלאת את הבית שמחה. בקרוב יחגגו לה יומולדת, בת שנה.
הגיגיו לנכדה הסיחו דעתו מן הספר. הוא שלח מבט לעבר רעייתו, מקפלת מכנסונים קטנטנים, ורודים... אוברולים עליזים. ידיה מיומנות, מיישרות סדין פרחוני מצויר דובונים, כוכבים זהובים נוצצים. ממשיכה לזמזם השיר של אריק, שהתחלף בינתיים בשיר אחר.
הוא חשב בליבו: "כמה אהבה זורמת מִידֶיה, לאותה פיסת בד פרחונית שהוציאה מן הסל?"
וחשב: אהבה היא דבר שלא תגמר לעולם.