דמותך.

שקיעה זוהרת צונחת
לאיטה בים.
רגע בו געגוע צורב מעלה דמותך
מול עיני. עינייך ירוקות ממיסות לב
אבן, ולבי הרך מתפרק  לרסיסים
זוהרים.
מגב הזמן מוחק. כה מעט נותר לי
ממך. את הולכת ונעלמת.
שואב פיסות זיכרון מתרוקן.  

צריף, החדר בו אהבנו. חיוכך
המפתה. בקשתי לאהוב אותך
בחושך, להסתיר סומק פניי.
את ביקשת אור, להנציח רגעים
קסומים. חייכת. שאלתי למה?
"הסומק בפניך כשעינייך בשדיי"
תשוקתי בלהבה. מעיז. מתגבר
על עכבה סוררת. ידיים רוטטות,
פורמות מפשיטות, נושק שפתיים,
שדיים...

שבע ימים, סוגר מעגלים, משלים
עם מה שאני, ומה שהייתי.
בין ענני הזמן את נותרת צעירה
יפה עד כאב.

מול הים. דמותך קרובה רחוקה.
עיניים ירוקות. אני יונק שאריות
טעם שפתיי בצווארך.