המכתב ששלחה לי נכדתי.

סבא אתה בסדר? אני כותבת לך מכתב. השעה תשע בבוקר. 

כותבת לך ככה סתם קצת לדבר איתך. לא רוצה לכתוב במייל. 

נמאס לי מזה ואפילו זה קר כזה במייל. סבא, אני תקועה עם עצמי כבר כמה ימים וזה עושה לי רע. 

למה? כי אין לי מה לעשות עם עצמי. אני משעממת אותי מוות. 

יכולתי גם לכתוב בשעה אחת-עשרה. 

אבל אימא בטח תחזור עד אז והיא, אתה יודע, לא כל כך בצד שלך. 

לא יודעת למה. אולי בגלל שנפרדה מאבא? 

את המכתב היפה שכתבת לי לפני, לא זוכרת מתי, אמא לא נתנה לי לשמור. 

אפילו בטלפון אני לא יכולה לדבר איתך בגללה. 

מוכרחה לפחות לכתוב לך. את המכתב הזה ביקשתי מריקי חברתי שתשלח בשבילי.

אני חייבת לכתוב, אחרת יום אחד אני אתפוצץ. 

ומה שכואב לי יותר זה השקט שלך, סבא. אתה אף פעם לא מתלונן על מה שקורה. 

סבא, אתה עוד שומע את המוצרט שלך?

המוזיקה הקלאסית הזאתי? בטח בגלל זה אתה לא מתפוצץ כמו שאני מרגישה. 

אני מתפרקת רק מלחשוב על זה. בחיי שאני לא מבינה את החיים. לא את כולם.

אבל בטוחה שאתה מבין אותי. אני מנדנדת לך? סבא, אני סוגרת את המכתב. אמא עוד מעט חוזרת.

לא כדאי להרגיז אותה אפילו שאני לא מבינה למה היא מתרגזת.

אתה רק סבא. לא התגרשת מאמא ולא ממני. אתה רק גר רחוק.

אז כמו שכולם אומרים:ביי. נכדתך א. 

נ.ב. אתה זוכר איך שפעם הייתה לי עצירות וסבתא הכניסה לי לטוסיק חתיכת סבון והכול רץ?

לא זוכר? הפסדת. ואיך פעם לא החליפו לי חיתול בפעוטון ברמת גן והטוסיק שלי בער וכמעט נשרף.

לא זוכר? אני יודעת שכן. כי אתה כתבת על זה בבלוג שלך. 

סיפרו לי שכתבת כל כך מצחיק שאפילו האבנים צחקו. עוד פעם ביי.