מדוע קראתי לספרי "צחוק באינרציה"
באחד הערבים שבו קיימתי את מצוות אשרי יושבי ביתך, אני שומע את אשתי קוראת בשמי. אינסטינקטיבית זזתי הצדה מתוך מחשבה שאני מסתיר לה לראות טלוויזיה. בזמן האחרון אני מרגיש בבית כמו אובייקט זר מפני שכל פעם שאני קם היא טוענת שאני מסתיר לה. אבל היא המשיכה וקראה שוב בשמי.
"כמה", אני עונה לה מיידית מתוך הרגל, ביודעי שתמיד כשהיא קוראת בשמי היא רוצה כסף.
"הפעם זה לא כמה" מפתיעה אותי אשתי, "אלא למה: למה שלא תקרא לספר שלך צחוק באינרציה."
לא הבנתי מה היא אמרה, אך בזמן האחרון, מאז שהתחלתי לכתוב בדיחות, היא נוטה כל הזמן לעוץ לי עצות וכבר אין לי כוח להתווכח איתה, על כן עניתי בהמהום סתמי וקיוויתי לשוב לשגרת הצפייה בטלוויזיה.
אבל מסתבר שהפעם אשתי הייתה רצינית. "יקירי", היא אמרה, לחרדתי הרבה. ידעתי שכל פעם שהיא אומרת יקירי, זה מסתכם בדרישה של סכום בן לא פחות משלוש אפסים. היא התחילה לגלגל את רעיון השם המוזר שהעלתה וממש התלהבה. "תאר לעצמך", היא אמרה, "עם שם מסובך שכזה שום קונה בחנות לא יעז להסס לקנות את הספר, שהרי הוא יתבייש להודות שאינו מבין בעצם מה פירוש המילה אינרציה ואז הוא כמובן יקנה את הספר. זו בדיוק הדרך שבה החייטים ב"בגדי המלך החדשים" הצליחו להתעשר!"
"צחוק באינרציה", אמרתי, "זה שם שנשמע לי כמו משהו בסינית".
"שיהיה בסינית – מה טוב!" ענתה אשתי כמעט בצעקה. "הרי בסינית זה נשמע יותר טוב – תאר לעצמך מיליארד סינים צוחקים!"
"צחוק באינרציה", התעקשתי כשראיתי שהפעם לא אצליח להיפטר ממנה בקלות, "זה בכל זאת לא זה..." את המילה צחוק הבנתי, אבל לגבי המילה השנייה הנחתי שזה משהו שמתחרז, אז קיוויתי שאצליח גם הפעם להתחמק מהרעיון שלה באמתלא סתמית.
"בעזרת השם תצליח!" אמרה אשתי מלאת ביטחון.
"נכון", אמרתי, "בסיעתה דשמימא הכל יהיה טוב". קיוויתי שהפעם הישועה באה לי מלמעלה ואוכל לחזור לענייני.
אבל מסתבר שאשתי התכוונה להמשיך בוויכוח. "התכוונתי שבעזרת השם הזה, צחוק באינרציה תצליח", אמרה. "קונה בחנות שמבקש ספר שנקרא צחוק באינרציה כבר מסתכלים עליו אחרת. זה לא איזה פושט שמבקש ספר בדיחות, כדי לקרוא כמה בדיחות בחנות ולברוח. המוכר מיד יבין שמדובר באדם רציני, משכיל, כזה שמתפרנס בכבוד, שלא יעז להריץ את המוכר לחינם. ספר עם שם כזה זה ממש תעודת ביטוח פלוס אחריות!"
מסתבר שהפעם הייתה ממש נעולה על השם הזה. כנראה שלנשים יש מן תכונה כזאת אימהית להינעל על שם של משהו חדש... ייתכן גם שעדיין היא כעסה שלא הסכמתי, בזמנו, לקרוא לילד שנולד לנו בשם שרצתה.
"צחוק באינרציה! עם שם כזה אני מבטיחה לך איש לא יעז להתווכח.". למען האמת היא צדקה, גם אני לא העזתי להתווכח, שמא תגלה אשתי שאני, האמור להיות איש הספר המשכיל, לוקה בחוסר הבנת הנקרא.
"אולי", אמרתי, "אולי את צודקת, המילה צחוק באמת מתאימה לספר, תני לי לחשוב על זה..."
"מה קרה לך, אתה לא חושב שזה מצחיק?"
"ח-ח-ח", צחקתי צחוק משוחרר מידיעה כלשהי. "אין להכחיש שזה מצחיק, אבל אין לצפות מהקורא התמים שיידע בדיוק למה הכוונה..."
"הוא שאמרתי", אמרה אשתי בקול צעקני: "מי שמבין, כמוך, יצחק, ומי שלא מבין, יתבייש להודות בכך ויקנה את הספר גם כן."
"את מזלזלת בקוראים", אמרתי, "זה שהוא קורא, לא מציב את האיש הפשוט, מתחת לרמה של הכותב, נהפוך הוא: היום יש יותר כותבים מאשר קוראים... חוץ מזה, קניית ספר זה לא עניין פשוט, בן אדם חושב פעמיים לפני שהוא מוציא כסף ורק מפני שלא הבין משהו, אין פירוש הדבר שיאות להיפרד מכספו היקר."
"כסף כסף כסף", צעקה אשתי, "הרי פרויד כבר קבע שהאלמנט הדומיננטי אצל האדם הוא האגו שלו! הילד, שהיה מאוהב באימא שלו, רואה במוכרת את האימא הפרוידיאנית שלו, שתמיד רצה להראות לה כמה הוא גדול. חוץ מזה הוא תמיד זוכר את הסטירה שהיא החטיפה לו כשהביא הביתה ציון נכשל בחשבון..." נזכרתי בפתגם של דיוויד אוגילבי שאמר: "הלקוח לא טיפש: הוא אשתך" וחשבתי לעצמי האם הוא התכוון שהבעל הוא הוא הטיפש...