הרגעים האחרונים עם אימא
הרגעים האחרונים עם אימא
בשנתיים האחרונות , שהייתה אתי, עברתי אייתה לא מעט אירועים רפואיים שדרשו אשפוז או לפחות לילה במחלקת מיון שנגמרו, בסופו של בחזרתה הביתה.
אני לא מרגיש שום אשמה לחוסר היכולת שלי לאבחן אירועים שדרשו אשפוז או כאלה שלא דרשו. אין לי רקע כלשהו באבחנות רםואיות ובחלק גדול מהפעמים פעלתי על בסיס תחושות הבטן שלי ובחלק מהן זה עבד נכון.
האירוע הזה היה שונה.
זה לא נראה אז אירוע חמור כזה וכנראה התפתח במשך הלילה .
כשנסיתי , באותו לילה, לישון בסביבות השעה אחת וחצי ,. היא הייתה די שקטה, נסיתי להירדם למרות שלא ממש ישנתי כשעין אחת הייתה תמיד פתוחה כדי לעקוב אחרי מצבה .
זה לא היה דומה לאירועים הקודמים שאופינו בהיפראקטיביות , דמיונות שווא וחזניות מוגזמים.
במקרים שההחלטה שלי הייתה לא לפנות לבית החולים נתתי לה לשתות אבקה על בסיס מלחים וזה אכן עזר בהתקפים הקטנים שלה .
כמובן ,היה צורך בהמשך מעקב אחרי מצבה עד שהאירוע הסתיים.
בחלק מהמקרים זה אכן עזר והיא חזרה למצב "נורמלי".
זה היה מאוחר בלילה בסביבות השעה שתיים.
כשעקבתי אחריה, באותו לילה בשעות המאוחרות, הייתה לי הרגשה שהתחיל עוד אירוע דומה לאירועים הקטנים שעברה.
במקרה הזה לא ממש דאגתי.
מה שתרם לחוסר הדאגה שלי היא העובדה שהייתה מאד שקטה.
באירועים דומים , הבולט בהתנהגות שלה, היה החוסר שקט עד כדי ההיפראקטיביות בלתי נשלטת , נסיונות רבים לנסות לקום מהמיטה , להתרוצץ בבית , למלמל מילים לא מובנות, לדבר עם אנשים שלא היו קימים.
רק אני הייתי בבית ולה היה נדמה שאנשים מתרוצצים בבית
נכנסתי לישון וניסיתי להירדם אחרי כמה לילות טובים של חוסר שינה רצינית
האירועים הקודמים היו אירועי מוח שבהם לא הייתה בריחה של דם למוח.
בחלק מהתרופות הרבות שלקחה, הייתה תרופה לטיפול בקרישת דם.
בדרך כלל , באירועים שעברה, מאחר ולא היה דם שברח, לא היה מה להקריש!!
באירוע הזה כנראה, זה לא היה כך.
את כל זה הבנתי בדיעבד .משיחות עם הרופאים בבית החולים.
אני לא יודע להגיד אם לרגעים והשעות האלו היו השפעות ממשיות עלי ועל חיי ואם כן איפה וכמה זה בא לידי ביטוי.?
השנתיים האחרונות עם אימא בחיים בבית שלי היו הכי קשים ומלאים באירועים רפואיים שדרשו התערבות של בית חולים.
האמת היא שאני, עם הניסיון הקטן שלי בהבחנה במצבים רפואיים והטיפול בהם, ניסיתי , ככל שיכולתי , למנוע שאירוע רפואי בבית ייהפך לאירוע רפואי בבית חולים.
זה מאד היה תלוי בהרגשה שלי באם אני יכול לשלוט באירוע, להוריד אותו למינימום, מבלי שתהיה התערבות רפואית חיצונית.
היה לה כנראה, זעזועי מח קטנים שהיו משתלטים עליה והיו גורמים במוחה להפרעות עצביות. מבחינה רפואית נדמה לי שהמינוח הרפואי היה שבץ מוחין, וכל פעם זה היה בעוצמות שונות ופרקי זמן שונים.
בהתייחסות שלי למצב הרפואי של אימא תמיד וללא יוצא מהכלל שקלתי קודם כול את האפשרות לסיים את האירוע בבית. תמיד חששתי מהמפגש של אימא עם מה שקורה בבתי חולים!
ברור היה לי לגמרי שזו אחריות מאד גדולה לקבל החלטה לאשפז את אימא או לנסות לפתור את זה בבית.
השנתיים האחרונות לחייה, שהיו רוויים באירועים רפואיים. הגעתי אייתה לפחות שבע פעמים לבית חולים וולפסון הקרוב חוץ מפעמים אין ספור שהצלחתי להתגבר על זה בבית.
הרצון שלי היה, כמה שזה יכול להיות משונה, שהמוות שלה יתרחש בבית כמו שרצתה ולא באף מקום אחר.
בהומור כי רק ככה הצלחתי איכשהו להתגבר על זה , אפשר להגיד שהייתה לי כוונה נסתרת, להקשות על מלאך המוות , למצוא את הכתובת המדויקת שלנו לביצוע משימתו.
בבית חולים, בשביל מלאך המוות, זה קל מדי , חשבתי לעצמי. הוא מכיר מראש את כתובות של כל בתי החולים!!
זה לרוב מקום העבודה העיקרי שלו שהוא חוזר אליו מספר פעמים רב ביום!!
שיעבוד קצת, חשבתי לעצמי, לפני שיעשה את העבודה שלו!!
בשיחות מוקדמות, במצבי שפיות סבירים שהיו לי עם אימא, תמיד היא מצאה לנכון לציין " אני רוצה למות בבית שלי ולא בשום מקום אחר"
האישה הזו, בן האנוש הזה, האימא שלי, מעולם לא ביקש לעצמו משהו מהנאות החיים.
החיים , כבר מהילדות שלה , נתנו לה להבין שזה לא מגיע לה !!
הנכדים שלה והילדים שלה היו מטורפים עליה
מידי פעם היו זורקים לה מחמאות והיא מעולם לא ידעה איך לקבל את זה, מעולם לא הבינה למה מגיעות לה המחמאות
היא לא הייתה חשובה בעיני עצמה והמוזר הוא שתמיד הייתה חשובה לאחרים!
היא עשתה הכול כדי שרק האנשים היקרים לה ייהנו.
כילד , תמיד חשבתי שזהו סוג של מזוכיזם ושמשהו פגום באישיות שלה.
לא היה לי אז, לא את הניסיון התיאורטי ולא המעשי וגם לא את ההבנה העמוקה כמו שיש לי היום .
מה באמת אפשר לבקש מאדם בגיל כזה שמוצא את עצמו כמעט לבד בעולם!!
אצלי בבית , היא הייתה שואלת את עצמה ואותי מה הסיבה שדווקא היא נשארה בחיים?
התשובה שלי הייתה תמיד:, " אימא תפסיקי לדבר שטויות. את אישה מאמינה ואת יודעת שזה לא בידיים שלך. אם אלוהים היה רוצה אחרת הוא היה עושה אחרת"
לפעמים, נדמה לי, שהתשובה הזו כל פעם שנשאלה נתנה לה עוד פיסת חיים לפרקי זמן קצובים.
. כבר בתקופה הזו , הוחרפו אצל אימא סימני הזקנה והעייפות מהחיים.
למרות שהיא נהגה לצאת מעט למרכז המסחרי, לקניות או כדי להסתפר, מלווה בעוזרת מטעם הביטוח הלאומי היו הרבה רגעים שלא חשה בטוב.
בתקופה זו, אני עברתי לגור בבית של אימא. סיימתי חוזה שכירות בחולון ומאחר וראיתי את המצב שלה, המדרדר לאט אבל בעקביות , החלטתי לעשות את הצעד הזה.
בתקופה הזו אימא חייה לבד. חלק מהידרדרות שלה נבעה באופן הדרגתי ממותו של אבא, ממותה של מרים האחות של אימא,ממותה של האחות השנייה שלה איבט שאת מותה הסתרנו ממנה, ולבסוף ממותה הפתאומי של לינה אחותי , הבת שלה הקדישה את כל חייה..
אבא , בניגוד מוחלט לאימא, אהב דווקא לצאת מידי פעם.
הילדות של אבא בטוניסיה הייתה שונה מאד מהילדות של אימא
הוא בכלל היה טיפוס אחר.
הוא היה בן אדם די קליל שהיה לוקח את החיים, למרות שחי עם אימא, הרבה יותר בקלות ובסבבה.
אימא לא ממש הייתה מהאנשים שיוצאים לשתות קפה באחד מבתי הקפה בעיר.
בתקופה זו, הבילוי הזה היה מאד פופולרי. והוא מאד אהב בילוי מסוג זה.
אם אימא עשתה את זה והצטרפה לאבא זה היה בשביל לרצות אותו.
לעומת זאת, אם מדברים על קפה, כשאבא היה יוצא כל בוקר לעבודה בדואר בסביבות השעה חמש, אימא שלא עבדה או בתקופות שעבדה והייתה יוצאת מהבית בסביבות השעה שמונה, נהגה לקום אתו, לשבת אתו במרפסת , להכין לו קפה, לשוחח אתו על יום העבודה שלו או על נושאים הקשורים לבית או לילדים המשותפים וכל זה עד שיצא לעוד יום עבודה מפרך
אלו , בעצם, הכמעט רגעים היחידים, שבאה לידי ביטוי העובדה שהם זוג נשוי עם שלושה ילדים וזה היה כנראה ה"ביחד" שלהם..
אימא לא הייתה מסוג האנשים שנהגו לצאת לבלות
את כל מרצה וכוחותיה שלא נגמרו לעולם, הכניסה בבית ובילדיה.
הקנייה של הבית שנעשתה רק אחרי שנה לעליית המשפחה לארץ, החיים הכלכליים הקשים שעברו בכל השנים האלה , המשכנתא שרבצה על הבית הזה ומיררה את חייהם, הטיפול בלינה אחותי וההשגחה עליה כשלפעמים נדרש היה לחפש את לינה שלא הגיע הביתה ושוטטה ברחובות בת- ים כמה שעות ושצריך היה להחזיר אותה הביתה ,התישו אותה וגרמו לה סבל רב..
גם הטיפול בעוד שני ילדים שאחת מהן הייתה עדיין תינוקת, גרמו לה לקשיים לא קטנים.
עד שהתחילו ההתקפים העצביים ששינו את כל המצב הבריאותי שהיה סביר עד עכשיו.
יש רגעים שאתה מבין משהו "פילוסופי" או " מדעי" על החיים בכלל ועל החיים שלך בפרט.
צריך לחוות את הרגע בעוצמתו , להרגיש אותו באופן ממשי כדי להבין אותו עד הסוף
חודש לפני המוות של אימא. היא אושפזה חודש ימים בבית חולים וולפסון.
הפעם זה היה מאד רציני.
כשאשפזתי אותה במחלקה לטיפול נמרץ, הצטופפנו במסדרון שלפני חדר טיפול נמרץ, נטלי , מור ,שחף, סתיו -הילדים שלי, אחותי הקטנה והבן שלה אורן וחיככנו לרופא שייצא ויספר לנו על מצבה.
כשהרופא יצא אלינו: הייתה לו שאלה אחד בלבד:" האם לחבר אותה להנשמה מלאכותית או לא"?
הרופא חיכה לתשובה ומי שהיה צריך לקבל החלטה זה אחו
המשך מיד בפוסט הבא
אתה כותב על רגעים האחרונים עם אמך, קרבה ,כאב ופרדה.
אני מניחה שזכרונות כואבים.
ואהבה שלך אליה נשארת.