המשך הפוסט - הרגעים האחרונים עם אימא

הרופא חיכה לתשובה ומי שהיה צריך לקבל החלטה זה אחותי הקטנה ואני.
אפשר היה בקלות לנחש את התשובה של אחותי הקטנה. 
 לנתק אותה מהמכשירים הייתה התשובה שלה חסרת הרגש , ותוך כדי התנערות מאחריות , בקשה שאני אקבל את ההחלטה הסופית. 
עשיתי  ניסיון  לשמוע מה חושבים הילדים על זה אבל היה לי ברור שלא ציפתי לתשובה מהם.בתוך תוכי ידעתי שזה לא ענינם וכנראה רציתי לשתף אותם בהרגשה שלי במצב המתהווה.
נדמה לי, שברגע הזה , עוד לא הייתי מודע  באמת שמדובר באימא.
הפחד מקבלת החלטה לא נכונה ואולי מכאיבה, לוותה אותי בעשר הדקות אחרי שאלת הרופא.
 מהמצב שנוצר, ההחלטה הסופית הייתה עלי והייתי אמור לחרוץ את גורלה לכאן או לכאן.
זו ההרגשה שהייתה לי אחרי התגובות של כולם שחיכו למוצא פי.
חדר הטיפול הנמרץ שבו שכבה אימא מחוברת לצינורות, היה בקומת הקרקע ליד המיון הכללי של בית החולים.
בקשתי  שיבקשו מהרופא עשר דקות נוספות לקבלת ההחלטה כדי לתת לו תשובה.
ברגע זה, הבנתי שאני חייב להתנתק מהמצב שהיה במסדרון ליד חדר טיפול נמרץ , להתנתק גם מילדי האהובים והדואגים ולהיות עם עצמי ועם עצמי בלבד.
עדיין , קרוב לחדר טיפול נמרץ , שמעתי בתוך מוחי את השיר של הזמר המפורסם שרל אזנבור- 
" לה מאמא" השיר מספר על הרגעים האחרונים של ה"אימא"  הפטרונית הגדולה במשפחה מאפיונרית. כמובן,  צריך להבדיל אלפי הבדלות מהדמיון למשפחה שלנו.
היא, לעומת אימא , ( כך מספר השיר) זכתה למות במיטתה!!!!
מחשבות מוזרות ולא מובנות מתרוצצות בראש ברגעים קרטיים אלו
יצאתי מחוץ לבית החולים כדי לחפש את ה"לבד" שלי.
הגוף שלי היה מתוח מאוד, הראש של כתפיי היה כבד מאד וכואב מאד. הייתה לי ההרגשה שעוד רגע אני עומד להתעלף.. 
גם ההרגשה שעוד רגע  אני עומד להיחנק מהקיא שעולה מהקיבה לוושט שלי השתלטה עלי ולא נתנה מנוח.
מה שהציל מעט את המצב הייתה  הרוח הקלילה שנשבה בחוץ.
נשענתי על קיר  החיצוני של בית החולים ודמעות נשרו על לחיי.
זה הרגע האמתי, שהנשמה והגוף התחילו לקלוט  שאני באמת עומד לאבד את האימא היקרה לי מכול 
האדם היחיד שהיה לו משמעות אמתית בחיי..
גופי שרעד ללא הפסקה לא נתן לי מנוח ומנע ממני  בדקות אלו לחשוב באופן צלול.
ניסיתי לשלוט ברעד שבגופי במיוחד בידיים, ללא הצלחה.
מוזר , זה היה הרגע הקריטי ביותר, שהייתי צריך את אימא שתעזור לי לקבל את ההחלטה הנכונה.
מה זה היה? לא במודע , רציתי לדחות את הקץ  שלה המתקרב ובא בצעדי ענק?
עוד לא קלטתי עד הסוף , ברגעים אלו, שהיא שוכבת עכשיו במיטת הגסיסה שלה והבן "הבכור" צריך לקבל החלטה אם להשאיר אותה בחיים באופן מלאכותי או לא . גם  אם לזמן  קצר וקצוב.
שוב חזרו למוחי ולאוזניי צללי השיר של שרל אזנבור על הרגעים האחרונים של ה"מאמה" של המאפייה הסציאלנית.
כל מיני מחשבות של אבדן ושל ויתור התרוצצו במוחי שעבד כמו מנוע טורבו.
בחיים למדתי שלכל מצב חדש יש הכנה ולימוד , גם במצבים הרגילים שלא דרשו הכנה מיוחדת.
לזה לא הייתה שום הכנה למעט המחשבה הכללית שיום אחד גם היום הזה יגיע!!
איך נפרדים מאדם יקר? מה זה עושה  ויעשה לחיים שלך? איך בכלל מתכוננים לרגעים אלו? 
למרות שגופי נחלש מרגע לרגע , מצאתי את עצמי עוזב את הקיר החיצוני של בית החולים וצועד בצעדים נכשלים לעבר מגרש החנייה הגדול של בית החולים.
למזלי, בשעה זו, החניון היה חשוך ומלא במכוניות. אנשים לא  הסתובבו בין המכוניות.
מצאתי את עצמי אוחז בעץ שהיה במגרש החניון בניסיון להחזיק את עצמי מליפול..
ואז .......פרצה מתוכי זעקה גדולה. כל גופי התכווץ עם רצון חזק מאד לפרוץ החוצה במלוא עוצמתו.
כבר לא היה אכפת לי אם מישהו שומע או רואה אותי.. היה לי צורך גדול לשחרר את המועקה הפנימית ששלטה בי.
כבר כאן התחילו הגעגועים שלא הירפו ממני. 
פנטזתי  על מה היא הייתה אומרת או עושה אם הייתה כאן עכשיו לידי.
חשבתי  איך היא הייתה מרגיעה ומנסה בכל כוחה להוציא ממני את המחשבות הרעות ששלטו בי!!
הדמעות, בפעם השנייה, לא איחרו לבוא.
 הפעם, בעוצמה הרבה יותר גדולה מזו שליד הקיר החיצוני של בית החולים.
לאט  לאט , הדמעות הפכו ליללה, לבכי מר שהגיעו לשפתיי והרגשתי את טעמן המלוח.
לאחר בכי מר של כמה דקות והתרוצצות בלתי נשלטת בין מכוניות במגרש החנייה , חשתי רגע של רוגע.
נדמה לי, ש הרוח הקלילה של הלילה, היללה שיצאה מעומק נשמתי, הדמעות עם טעמם המלוח והשוטטות בצורה לא נשלטת בין המכוניות עשו את העבודה.
חזרתי למציאות למרות שהייתה עגומה כל כך.
שאלתי את עצמי המון שאלות נוקבות, שאלות שלמזלי , זו פעם ראשונה שהייתי צריך להתמודד אייתם באמת. 
לרוב, כשעלו שאלות מהסוג הזה, בשיחות עם אנשים  או בשיחות סלון למיניהן, הערעור היה ברמה הפילוסופית 
אפילו מותו של בני במלחמת יום כיפור ,חבר יקר מילדותי בשכונה , לא הביא את נושא המוות לדרגה כזו של חשיבה.
מעולם לא חשבתי שאעמד מול מצב שאצטרך לתת תשובה מעשית לסוגיה  זו ועוד כשמדובר באימא היקרה.
היו לי ברגעים מחשבות מאוד מוזרות.
ראיתי בדמיוני, את מלאך המוות , מרחרח סביב המיטה של אימא  ומנסה לבדוק אם יש לו  עכשיו עבודה או שהוא סתם מסתובב  בחוסר מעש ושיצטרך לחזור בהזדמנות נוספת .
לצערי, המציאות טפחה על פני וברור לי היום שהשיקולים שלי על תשובה לשאלה שנתבקשה מהרופא , היו שיקולים מעורבים , גם מהיבט הפילוסופי- מוסרי וגם , ללא ספק, מבחינה רגשית עמוקה כשהיה מדובר באימא שלי.
תתאושש, תתאושש אמרתי לעצמי בכעס ......     הגיע רגע האמת !! 
אחרי דיונים עם עצמי ,כשגופי נתמך כולו בעץ שבחניון המכוניות, , הגעתי לתשובה מנומקת לפחות כלפי עצמי ותפיסת עולמי על חיים ומוות..
(אף פעם לא הגעתי למחשבה כל כך צלולה על נושא זה)
אמרתי לעצמי, שאין לי כל זכות מוסרית , לעזור בלקחת חיים של אדם,  גם אם מדובר באימא שלי והצורך לרחם עליה שתפסיק לסבול ,גם אם התוצאה הסופית תהיה תוך זמן קצר סיום של חייה באופן טבעי. 
בתוך תוכי, למרות ההחלטה שקיבלתי, הייתה לי תקווה שזה יהיה באמת כמה שיותר קצר.
זה לא מחזה של שייקספיר עם השאלה הנצחית " להיות או לא להיות"
השאלה האמתית הייתה " להיות או לחדול" עכשיו או לא?. היה צורך לעשות את ההבחנה הברורה הזו.
 מבחינתי , ראיתי בלנתק את המכשירים , למרות שאני לא בן אדם דתי אבל כן אדם מאמין בכוח עליון השולט בעולמנו, , החלטה לא מוסרית הנכנעת לרגשות של רחמים אנושיים.
עובדתית, אחרי כמה ימים בטיפול נמרץ, אימא הועברה להמשך טיפול במחלקה פנימית.
במחלקה הזו , ניסו בכל דרך לייצב את מצבה. זה לא היה פשוט מבחינה רפואית. גם בגלל גילה המופלג שעבר את התשעים וחמש  עם מחלות הרקע למיניהן וגם בגלל האירוע הספציפי הזה.
כחודש ימים כמעט החזיקה אימא במחלקה הפנימית.
לבסוף. הצליחו הרופאים "לייצב" את מצבה... והיה צורך לפנות אותה מבית החולים.
היו 2 אפשרויות: להחזיר אותה הביתה ולהמשיך לטפל בה  עד האירוע הבא או עד.....
או להעביר אותה לבית חולים סיעודי מורכב ביפו.
זה הרגע, אחרי אירוע כל כך קשה, שלא יכולתי יותר לקבל החלטה להחזיר אותה הביתה ולקחת אחריות על המשך הטיפול בה.
היא הועברה לבית חולים סעודי ביפו.
אני לא יודע להגיד אם פעלתי נכון
עובדתית ,היא נפטרה יומיים אחרי שהועברה לבית החולים הסיעודי .
                                         

                                                    ב 6 במרץ בשעה 2120 בלילה שנת2018
                                                                יהיה זכרה ברוך