יש לכן.ם סיפור חיים מרתק, ששווה סרט קצר בטלויזיה?

הסיפור שכתבתי והוצאתי כספרון, הוא מסמך אישי אוטנטי, שנכתב מדם ליבי, כאמצעי ריפוי לנפשי.
הסיפור הוא משפחתי, אני וילדיי, שעברנו מסכת התעללויות נפשיות רגשיות, אשר השאיר בנו חותם לכל שארית חיינו, ע"י הגרוש שלי ואב ילדיי.
לכאורה מבחוץ הכל נראה טוב, אולם בתוך הבית המצב היה הפוך לחלוטין. היו לו פנים יפות, טובות, שהילכו קסם על הסובבים אותו.
פרדוקס. אנחנו זכינו לעונשים, למכות, לניכור. לא אהבה, לא חיבוק, לא ליטוף, לא קירבה
מה הייתם עושים אם ילדכם בן השנה וחצי היה חוטף סטירה מצלצלת שמשאירה אצלו לחי נפוחה ואדומה. וזוהי רק דוגמה מיני רבות
אתם שואלים למה לא עזבתי, צודקים.
את זה אני אגלה שנים רבות אחרי, לאחר האישפוזים , התרופות, הביקורים אצל פסיכיאטרים ועוד

הסטוריה - הביצים נשארו שלמות ועוד.
דירות עם – שיירת הנשק

פרץ נוסטלגיה אחז בי. בדרך לביקור משפחתי בקרית ביאליק הסמוכה, נכנסנו לראות את "דירות עם" השכון אליו פלשו הורי אחר הרס צריפם.
הצריף בו גרו בקרית מוצקין נהרס עם תקיפת שיירת נשק הערבית בק. מוצקין שאירע ב־17.3.1948 והצליחו להשמיד אותה. בהתקפה נהרג מפקד הכוחות הערביים ורבים מאנשי מטהו בחיפה .. שניים ממשתתפי התקיפה קבלו את עיטור על גבורתם
גם צריף המגורים בו התגוררה משפחתי נהרס אנחנו ניצלנו בנס – בזכות תושייתה של אמי, שחשה באוירה מתוחה ברחוב, אנשים לא מוכרים מסתובבים, ואבא לא בבית. מתוך דאגה לנו, ילדיה – אחי בן הארבע ואני בת השנתיים, חבקה אותנו חזק והשכיבה אותנו מתחת למיטות, "מיטות סוכנות" צרות.
באתר עיריית קרית מוצקין מסופר: תוך כדי ההיערכות לחסימת השיירה, רצו שליחים בין בתי הקריה ובקשו מהתושבים להישאר בבתיהם, לפתוח חלונות ודלתות, ע"מ להקטין את הנזק, במידה ומטען הנשק והתחמושת שהשיירה הובילה, יתפוצץ במהלך הקרב.
מצידו השני של הכביש (פינת רחוב אפרים בקרית ביאליק), נקשר לעמוד חשמל חבל ארוך, אליו חוברו חביות ומיכלי פח, אותם היו צריכים למשוך למרכז הכביש ולחסום את דרכה של השיירה.

http://www.motzkin.co.il/Grushkevich-Museum/Lists/List1/DispForm.aspx?ID=111

הפיצוץ הגיע. הצריף התמוטט וחלקיו נפלו על הרהיטים... כשיצאנו מתחת ההריסות ואמנו סקרה את הנזקים מצאה שרק 6 ביצים נשארו שלמות בתוך סלסילה שעמדה ליד ארון הבגדים.
הביצים ואנחנו.
שכנים אספו אותנו אל ביתם.
ההורים חיפשו בקדחתנות מקום מגורים חלופי. הם מצאו ופלשו לדירת חדר בבניין שעמד בסיום בנייתו. הבניין ארוך בן 3 קומות, לאורך כל קומה מרפסת משותפת, דרכה עוברים ונכנסים כל שכן לביתו. גרנו שם תוך הסכם מגורים תמורת דמי מפתח עם החברה הבונה, עד שקרה עוד "נס" אבי זכה עם עוד 3 חברים לעבודה בפרס הגדול בהגרלה של מלווה הבטחון כמדומני .
היינו חבורה גדולה של ילדים בשכונה, פעילות חברתית שוקקת חיים חוינו. בחצר החולית רחבת הידיים שבין הבניינים שיחקנו, בנינו סוכות, הדלקנו מדורות.
נתקפתי חשק לראות את החצר.
מראה הבניין והחצר צבתו את לבי. נראה שמאז עזבנו לפני למעלה מחמישים שנה לא נצבע או טויח מחדש, במרכז החצר קוביית בטון - מקלט שנבנה לרוחת התושבים, סביבו חונות מכוניות על משטח האספלט שנוצק גם הוא לרווחת התושבים.
מראה קודר, עצוב.
גדלתי, בגרתי, למדתי - ומפעם לעם ספרתי ת הספור. באחת הפעמים התפרצה לספורי חברה לעבודה, הספור הוא ספור של קרוב משפחתה, גיסה: בתוך סיפור השירה סיפורו של גיבור ישראל אברהם אביגדורוב (בומצ'יק) (2 ביולי 1929 – 4 בספטמבר 2012) היה בעל אות גיבור ישראל על מעשה גבורה יוצא דופן תוך סיכון חיים שגילה בקרב במלחמת העצמאות.
עולם קטן.

אחד מסיפורי חיי שבזכותם למדתי על חוסן ויכולת פנימית הקיימת בי-בך-בנו וכשהתוודעתי לכוח זה ופעלתי על פיו, קמתי ממצב של רגליים לא זזות ,מערכת חיסונית קורסת וחשש לניוון שרירים להחלמה בכוחות עצמי. זה בכלל אפשרי? התשובה היא - כן !!

מי עדינה לפידות. ילידת הארץ הוריי יוצאי הונגריה. כלומר אשכנזיה.
בסוף שנת 1960 סופחתי ליחידת קשר מטכ"ל שהייתה בשרונה של היום.
היחידה הייתה יחידת קשר שהעבירה דואר צבאי בעזרת טנדרים ברחבי הארץ.
שמתי לב מתחילת שירותי שם שמידי פעם בשעה שרכב היה עוצר בשער היציאה, הייתה ניגשת איזו חיילת אל הנהג ומדברת איתו. היה לי הדבר מוזר ולאחר זמן שאלתי.
אמרה לי חיילת: מאחר הנהגים היו עוברים בכול הארץ היינו מבקשות שיביאו לנו מוצר מסוים כמו פלאפל גלידה ועוד מהמקום הכי משובח
ניגשתי גם אני לשער וביקשתי מהנהג גרעינים מעפולה, "לך אני לא מביא" אמר הנהג "כי את שיכנוזית" (אשכנזיה) ך ענו לי גם הנהג השני והשלישי.
החלטתי לשנות מדיניות אע"פ שאני ילידת הארץ והוריי יוצאי הונגריה התחלתי לספר שאימי טורקיה ואבי עיראקי.
עדיין לא הסכימו לקנות לי ואמרו שרק אם תתגלה זהותי האמיתית ישתפו פעולה.
ראש הנהגים של החבורה ראה אותי בשביל יומיים לאחר מכן ואמר לי "בואי נעשה לך מבחן" נגררתי אחריו לתוך המוסך 30 נהגים בערך ישבו על הטנדרים ואמר. עכשיו אשאל אותך שאלה בעיראקית, נראה אם את יודעת
אני כבר הייתי חצי בעולם הבא. שטופת זיעה בנעליים. אם אבקש סליחה על הרמייה, אולי 25 יסלחו לי אבל השאר יציקו לי כול הזמן. לא יהיו חיים. ימליחו לי את הקפה, יחביאו לי את התיק. במקרה הפוך והם יגלו שאני מרמה יהיה גורלי עוד יותר גרוע. "אלוהים הרוג אותי" ואז הוא שואל אותי בערבית מה זה "חנה פנא שלא דיק וונא"
ואחרי דקה השבתי " חנה פנא זה כמו חנה בננה, שלא דיק – סובב אותה התרנגול וונא – וזרק אותה.
ראש הנהגים התפעל ואמר: "זו לא סתם עיראקית, זו עיראקית. מהיום מה שתבקש תנו לה כי היא משלנו.
הייתי המומה. לאחותי קוראים חנה והיו לה שכנים עיראקים. מפעם מפעם היו אומרים לה את המשפ הזה. כששאלתי לפשר הפתגם תרגמו לי.

בשנת 1992 היו ב"רשות הדואר" שני סוגי דוורים. סוג אחד דוורים קבועים עם זכויות סוציאליות מלאות וסוג שני שסווג כקבלנים, נאלצו לחתום על עבודה קבלנית שלא העניקה שום תנאי סוציאלי. בשנת 1992 היו ב"רשות הדואר" שני סוגי דוורים. סוג אחד דוורים קבועים עם זכויות סוציאליות מלאות וסוג שני שסווג כקבלנים, נאלצו לחתום על עבודה קבלנית שלא העניקה שום תנאי סוציאלי. הקבוע קיבל שכר של פי 3 של ממש על אותה עבודה.
אני עבדתי אז בדואר כקבלנית והובלתי למאבק. יש לי עדיין קטעי עיתונות מאז אך איני יודעת אם להעבירם בשלב זה.
8הצלחנו. אני היחידה קיבלתי מכתב התפטרות למרות שהיו לי הרבה מכתבי תודה והמלצה מהאזרחים.