שביתת מוטוגומרי שוחרת השלום רוזה פרקס

רוזה פרקס נולדב באלבמה בדרום בה שלטו שתי חברותץ הלבנים והשחורים,ההפרדה היתה טוטאלית , רוזה היתה פעילה שחורה למען זעויות האזרח , לפני שהפכה לסמל ב-1933, אימה מורה ואביה נגר.

השחורים אמנם השתחררו מהעבדות אך לא השתחררו מהניצול הלבן, רובם אריסים שעבדו אצל לבנים תמורת יבול דל.

היא נישאה כאשר היתה בת 19, אדם ייחודי בעל חוש צדק מפותח וברדיפתה אחריו.

רוזה ןחבריה בחרו באוטוסים כמוקד המאבק נגד ההפרדה. הלבנים ישבו בקדמת האוטובוס השחורים צווו לשבת בסוף האוטובוס. פרקס בתיבה במקום פנוי ליד הנהג,  חבריה השחורים ישבו גם הם בקדמה, כאשר נתבקשו לפנות את מקומותיהם ולשבת מאחור, וויתרו, רוזה סירבה לקום, נמאס לי, התייחסו אלי כאל אדם נחות, כאל אדם לא חופשי.היא נשפטה באותו יום בהפרת סדר.אלפי שחורים נהרו לכנסיה והתפללו עבורה.

השחורים חיפשו מנהיג ומצאהו בדמות כומר צעיר מרתין לותר קינג.הוא נינ בעל אומץ וחזון מאד הגיוני האדם השקוף ביותר שהכרתי אמר רוזה, הוא הפיץ עלונים באוניברסיטה, ואז התחיל המרד רוזה הציתה את הגפרור את המדורה המשיכו השחורים בהפגנת ענק, המרד זיעזע את הלבנים, האוטובוסים היו כמעט ריקים , השחורים הלכו מדי יום קילומטרים רבים אך לא וויתרו.

השביתה המשיכה רוזה ומרטין לותר קינג הינחו אותם יקרה אשר יקרה אל תהיו אלימים אל תכו היו מנומסים.

החרם נמשך שמונה שבועות התיק היעבר מבית משפט רגיל לבית משפט העליון, השופט קבע אוטובוסים מופרדים הם לא חוקיים.

זה היה נצחון בלתי רגיל ל-16 מיליון השחורים בארצות הברית, הם נוכחו שחרם הוא דבר יעיל, זה היה רגע היסטורי, וציון דרך כאשר הם חזרו לאוטובוסים.

במשך השנים התסכול השחור הפך לזעם, הוצתו כנסיות, נשרפו גיטאות, רוזה הנהיגה פילוסופיה נגד אלימות. היא פעלה ללא ליאות למען זכויותיהם של השחורים, עברה מארץ לארץ פעלה נאמה ועודדה, מעבירה את מסריה על השגת המטרות ללא אלימות

קבלה את פרס השלום ממרטין לותר קינג, בשנת 1988 פרשה חלקית, כולנו עומדים על כתפיה של אשה זו אמר פעיל מהתנועה.

פרקס מקבלת בצניעות את היותה אם התנועה לזכיות האזרח, בלעדיכם לא הייתי עושה את כל זאת אמרה, מעולם לא ראית עצמי כרדיקלית, רציתי רק חופש לעצמי ולאנשים אשר לא זכו בו.

אשה נערצת אשר עשתה היסטוריה והיתה סמל שת תקופה , בה זקיפות קומה ,אומץ וגאווה היו מותרים אך ורק ללבנים.