הכמיהה למגע
ויש רגעים שאני לא בטוח אם מגע קטן מרגיע כמיהה למגע גדול או שאולי להיפך... הוא דווקא מגדיל את הכמיהה.
אז אצלי יש בעיה כי אני רוקד שנים רבות וכשרוקדים יש מגע והוא בגבולות מאוד ברורים.
אבל אני גדלתי על מגע כמעט נטול גבולות כי היתה לי סבתא שחיבקה ונישקה אותי בלי סוף.
כל כך התרגלתי להיות עטוף במגע שמאז פטירתה ועד היום(קרוב ל30 שנה) עדיין קשה לי להשלים עם ההבנה שעלי לרדוף אחרי המגע שאני זקוק לו, שאני צריך ללכת ולבקש חיבוקים, שאני הולך לישון לבד כשאני כל כך זקוק להתכרבלות.
ומערכות יחסים רק נהיות קשות יותר עם השנים.
אני פוגש הרבה נשים שאוהבים לבלות ומעט שמחפשות את הבילוי הביתי האינטימי יותר.
ואז מגיעים לילות כמו הלילה, אני חוזר מהרקדה עם תחושות וזכרונות של מעט מגע שהיה עם ידידות אהובות והכל טוב... הגבולות נכונים וצודקים.
אבל הכמיהה מה איתה?!
אתה חש את הצורך הזה להיות מחובק עכשיו כל הלילה ואין לך את זה.
אתה לא מחפש סטוץ ולפעמים אתה בכלל לא זקוק לחלק המיני.
אתה פשוט רוצה להרגיש את התחושה הזו להיות עטוף או להיות עוטף, את הגוף הרך החם שלידך, את האדם שהרגש שלו יוכל להתחבר אל הרגש שלך.
ואין לך איך כי קשרים כאלה אינם זמינים.
אתרי ההכרויות עדיין נחלקים לשני סוגים בלבד:
אלה של הסטוצים.
ואלה של חיפוש זוגיות לטווח הארוך.
לפני כ20 שנה בשנים הראשונות אחרי הגירושים חוויתי גם קשרים פיזיים מזדמנים והבנתי סוף סוף כמה מעט מענה זה נותן לצורך הרגשי ולצורך במגע.
אולי בגלל זה אני לא מתחבר לקונספט של האתרים המתפרפרים האלה.
באתרים הרצינייים יותר באמת קשה לי.
לא יודע איך להתחיל, אולי עושה טעויות בהתחלות כאלה ואחרות או בוחר נשים לא נכונות אבל עובדתית אני לא מרגיש שזה המקום שאוכל לענות בו על הכמיהה הכל כך בסיסית הזו.
אז הנה עוד לילה שיסתיים ככה... עם כמיהה שלא נענית.
וזו תחושה של אדם צמא רגשית שטפטף כמה טיפות של מים ללב ונותר כל כך צמא... אולי יותר צמא מתמיד.
ואין חיבוק בנמצא ואין את החום הזה שאתה רוצה עכשיו... בדיוק עכשיו... בזה הרגע... רק לחבק אותה, להכניס את ראשי ברווח הזה בין הראש לכתף שלה ולאבד את עצמי שם בתוך תחושה של בית אמיתי כדי להרגיש קצת רוגע בלב ולא לשמוע את הכמיהה צועקת.
אני אסיים את הפוסט והכמיהה תמשיך... זה עולם קר וקשה...
אני חושב שיש יותר מדי אנשים כמוני שהרבה פעמים מחפשים בדיוק את מה שאני מחפש לא יותר ולא פחות.
אבל אין אף אתר ואף מסגרת שתיתן את זה.
וכך גם העצב נשאר...
אחד הבלמים בהכרויות הוא הפחד לטעות בבחירה,
מכאן הבררנות היתרה בבחירת בן/בת זוג. (בגיל השלישי, היופי מזמן נעלם), כדאי לא להסתכל בקנקן אלא מה שיש בתוכו), וזה יבוא. בריאות ונועם זאביק.
היא מתקרבת לגיל 70 והרוויחה ביושר כל קמט אבל כשאתה מביט בעיניה אתה רואה נערה בת 17 כי החיוניות שלה, החיוך, מה שהיא משדרת זו החיצוניות האמיתית ולא המראה האמיתי.
מי צריך פרצוף מז'ורנלים?
אני עצמי גבר עם עודף משקל והרווחתי ביושר את השערות הלבנות בזקן שלי(אם לא היתה לי קרחת היו רואים זאת גם בשיער).
אני נכנס לאתרי הכרויות ומדפדף ימינה גם נשים מבוגרות בהרבה ממני כי למי איכפת הגיל.
במשך השנים היו בחיי נשים גבוהות, נמוכות, רזות מאוד וכאלה ששקלו מספר תלת ספרתי.
אף פעם לא היתה לי בעיה לאהוב את כולם.
רציתי רק שני דברים: לראות את החיוך והניצוץ בעיניים ומקלחת למען השם כי חוסר אסתטיות זה באמת לא סקסי בכלל.
אבל כל זה לא קשור למה שקורה בפועל במעט הפעמים שאני נפגש ומכיר נשים.
החוויות שאני עובר מוכיחות לי שנשים מחפשות משהו אחר.
אני נשפט על כמות היציאות לבילווים, כמות המסרונים שאני שולח, והתחושה הכללית היא שאני לא מצליח להגיע אל נשים שבאמת רוצות להכיר.
אני אדם מלא בחום ואישה שמכירה אותי קצת ישר מרגישה זאת אבל אני אולי לא מבין את כללי המשחק בגיל שלנו כי ליצור קשר זוגי משמעותי אני לא מצליח.
כך אני נשאר רעב לחום ולמגע הרגשי וזה דבר שגורם לי עצב גדול בתוכי.
לפעמים אני מוציא קצת החוצה בבלוגים כמו זה שכתבתי.
רוב הזמן אני לא עושה גם את זה. רק ממשיך לכאוב מבפנים.