"באנו לחזק את האבלים"
"באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" היא קלישאת הפוליטיקאים. פעם, בעבר הרחוק, כשהייתי צעיר ויותר מאמין, זה הרשים אותי. היום, הסיסמא מרשימה פחות.
אשה, שאמה נפטרה בשיבה טובה, סיפרה על ה"שבעה": "באו אנשים, חברים, ידידים, מכרים וגם כאלה שלא ראיתי זמן רב. היו כאלה ששמחתי מאד לפגוש אחרי נתק והיו כאלה, שפחות שמחתי בבואם. היו לי שעות 'ריקות', שבהן לא היו מנחמים ויכולתי לחשוב לעצמי מחשבות. לפתע, נזכרתי באימרת הפוליטיקאים והשלכתי ממנה עלי ועל ה'שבעה'.
"בצעירותי – סיפרה – באו אנשים לנחם את האבל. הקהילה היתה קטנה. עיירה או שכונה. כולם הכירו את כולם והמפגש היה אישי, אינטימי. באמת ניחמו את האבל. השכנות אפילו טרחו ובישלו והיו שניקו את בית האבלים. האחרים סיפרו בשבחי המת ועזרו לאדם לקום מאבלו.
"היום – המשיכה – באים אנשים. חביבים ורוצים בטובתי. אבל התהפכו היוצרות. הם באו לחזק ולמעשה יצאו מחוזקים. אנחנו, האבלים, מארחים את הבאים. אנחנו צריכים לרומם את רוחם. אנחנו מגישים כיבוד ומשתדלים שהשיחה תהיה נעימה. אנחנו מציגים את האורחים זה לזה, כי זאת לא שכונה שכולם מכירים את כולם". אמרה דברים של טעם.
במנהגי האבל שלנו יש חוכמה. יש "שבעה", שבה יושבים. ויש חודש, שבו יוצאים מן הבית, אך מקיימים מנהגי אבלות. ויש שנה, שבה לא משתתפים בשמחות. ואפילו זכור לי כי יש גם מנהג, שמי שלא קם מאבלו אחרי שנה, ידידיו יוציאוהו כדי שלא ישקע באבל יתר על המידה.
עוד למדתי על מנהגי האבלות היהודיים, כשנפטר חמי. היה איש דתי והתפלל כל יום בשטיבל הקרוב לביתו בתל אביב. כשנפטר, ישבנו שבעה בדירתו ואיש מן המתפללים לא בא. היינו מופתעים. ביום השלישי, הופתענו שוב: כל מתפללי השטיבל באו. שאלנו: מדוע? והסבירו: המנהג הוא, שביומיים הראשונים באים קרובי המשפחה. רק אחר כך מגיעים מכרים.
חיזוק לדעתי והערכה למנהגינו, קיבלתי בהיותי בקיימברידג', בריטניה. בעלת הצימר, שבו התארחנו, סיפרה שבעלה לשעבר נפטר בעיר אחרת ובנותיה יסעו להלוויה שלו. "למחרת, יילכו לעבודה", סחה לפי תומה. ואנחנו הופתענו: זה מנהג האבל אצל עמים אחרים?
פורסם באתר www.yairdk.wordpress.com
ליאיר דקל,
אף כי איבדתי אנשים יקרים מאד מאד,כל אחד בזמנו,לא היכרתי אלא את ה"שבעה "בלבד.לדעתי על כל אדם להתאבל כפי שמתאים לו.האבל הוא המשבר הכי קשה בחיים,אולי פציעה קטיעה של רגל ...
ליאיר דקל,
אף כי איבדתי אנשים יקרים מאד מאד,כל אחד בזמנו,לא היכרתי אלא את ה"שבעה "בלבד.לדעתי על כל אדם להתאבל כפי שמתאים לו.האבל הוא המשבר הכי קשה בחיים,אולי פציעה קטיעה של רגל דומה לזה,אז צריך לא ללחוץ על המתאבל עם המינהגים ,.פעם היגעתי לבית אבלים והבת הצעירה מאד של הניפטר,שאהבה את אביה אהבת נפש,צחקה בקול.זו היתה תגובתה המוזרהאבל כך היה האינסטינקט הטיבעי שלה לכאב.ויש אנשים שיוצאים מייד לעבוד,כדי לא לחשוב ולשקוע באסון שפקד אותם
טובה, צודקת. כל אחד מתאבל כפי שמתאים לו.
סיפרתי את הסיפור ופירטתי את המנהגים היהודיים, שלדעתי, הם חכמים מאד. המנהגים אינם מחייבים, אלא את מי שרוצה לנהוג כך.
ליאיר,
לכל חברה, מינהגי אבלות משלה, והמנויים על אותה חברה,
נוהגים לפיהם. הדבר מאחד, ויוצר דו שיח וקירבה בתוך
החברה. בחברתנו הכוללת, תת חברות נוהגות במינהגיהן.
...ליאיר,
לכל חברה, מינהגי אבלות משלה, והמנויים על אותה חברה,
נוהגים לפיהם. הדבר מאחד, ויוצר דו שיח וקירבה בתוך
החברה. בחברתנו הכוללת, תת חברות נוהגות במינהגיהן.
חברתנו הגדולה, הרחבה, מצויה באובדן ערכים, שחיתות,
ההגנה על פרטיות מעושה של "אני אני ואני", ולא על ה"אנחנו"
המאחד. אי לכך, התופעות שאתה מאזכר במילותיך. חברתנו
היום, הינה עלובה ביותר מבחינה חברתית, והדברים באים לביטוי,
גם בהפחתת חשיבותם של מנהגים שונים, לכל קשתם, לידה,
חתונה, בריתות שלא נעשות, אבלות, ביקורים ועוד ועוד כיו"ב.
בקיצור, במילותי, מקדשים את הטיפשות ומעלים אותה על נס.
אי לכך, קשרינו החברתיים נחלשים, הגיוננו בוגד בנו, הן ברמה
הפרטית והן בציבורית, וכך ימשיך בדרכו מטה, עקב כך שהאדם
חושב את עצמו נעלה, בבסיסו, בעוד שהוא, על פי ההיסטוריה
האנושית, מטומטם מאין כמותו. אנחנו כלום, ללא קשרים
חברתיים, ואנו מפחיתים מהם בנחרצות ופיגור.
אני לא חושבת שהשתנה
כל אחד והאופי שלו,
מולינה, בגילי ראיתי מנהגי אבל רבים והמצב אכן השתנה. עמיר מצביע על כך בצורה בולטת.
עם זאת, עמיר, אני חושב שאתה מותח את החבל יותר מדי...