אוי, שובפעם הסיוט הזה

חלמתי הלילה שאנחנו לפני מלחמה, ואפילו דרור, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, עדיין איתנו. בחלום השני אנחנו כבר במצב מלחמה, הבן שלי חייל, ואני לא שומעת ממנו שבועות ארוכים, כי אין לו אפשרות ליצור קשר.

בלילות הקודמים חלמתי שאני לפני בחינת בגרות, בכל לילה מבחן אחר, ויש לילות שאני חולמת שמישהו רודף אחרי, ומתעוררת בבעתה, בדפיקות לב מהירות וחזקות.

בכל לילה מתעוררת לפחות פעם אחת, נושמת בכבדות, ולפעמים אפילו בדמעות, כמו באותו לילה שהתעוררתי פתאום מתוך היבבות של עצמי.

זה לא תמיד אצלי ככה, חלומות סיוטיים כאלה, ואני אחת שזוכרת חלומות.

וזה גם לא פחד רגיל, שתוקף אותי בחלומות, אלא חרדה קיומית של ממש, שנחשפת באופן הכי מזוכך וטהור שלה, בלי רעשים ופילטרים.

אני נמנעת בכוונה מלכתוב דעה פוליטית זו או אחרת, כי אני לא עוסקת כאן בדעות, אלא ברגשות.

החרדה הקיומית נוכחת בלב של כל יצור חי, מחברת ומאחדת בין כולנו, ואי אפשר שלא לזהותה, או להזדהות איתה.

נכון, קיימות בינינו מחלוקות, אבל אם מתחברים לרגש של הצד השני, יותר קל להבין אותו, ולהיות כלפיו קצת יותר אמפטי ומכיל.