אף כותרת לא תתאים

מנסה לבטא במילים תחושות ומחשבות

את המילים צריך לבחור בקפדנות כי מילים חלשות מדי
לא ישקפו נכון.

מילים חזקות מדי מעוררות בהלה... בעיקר אצל סובבים ומכרים.

בכלל למדתי להבין לאורך השנים שכל עוד בן אדם לא עומד על קצה הגג בקומה 20 באיזה גורד שחקים
החברה מעדיפה להניח שהכל טוב אצלו.

הרי הוא מחייך לפעמים, הרי הוא צוחק לפעמים, הרי הוא עובד, הרי הוא מתפקד.

אני זוכר את עצמי לפני שנה ומשהו כשכל הבלגן התחיל וישבתי קפוא מול הטלוויזיה
והבת שלי זה פשוט שיגע אותה.

"אבא, תאכל משהו.
אבא, תשתה משהו.
אבא, מתי התקלחת לאחרונה?
צחצחת שיניים הבוקר?"

מסתבר שאין לנו בעיה להקיף את עצמנו באנשים עצובים.

אנחנו רק רוצים שהם לא יהיו זומבים.

שיתפקדו!

ואז הכל בסדר לא? לכאורה.

וכשאדם נפצע אז אומרים לו:

"מה קרה לך ביד? יו, אתה חייב לטפל בזה..."

אבל כשאתה מסתובב לידנו עם נפש פצועה זה מתקבל הרבה יותר קל.

נפש פצועה זה דבר שלא רואים.

רק אני קם בבוקר עם האבן הגדולה הזו והולך לישון איתה בלילה.

אבן כזו שיושבת בבית החזה.

מציפה בי תחושת של חרדה, פחד, עצבות, יאוש... מועקה שמרגישה ממש כמו קושי לנשום.

ועובר עוד יום, ועוד יום...

כן, החיים ממשיכים, עם העבודה, עם המשפחה החברים.

אני ילד טוב... אני עושה כל מה שצריך... כל מה שמצופה ממני...

והאבן שם... היא בהחלט שם... ואני בטוח שזה מה שגורם לנפש להרגיש עייפה כל כך כי זו אבן שיושבת על הנפש ולנפש כבד... ממש כבד...

אז פעם בכמה זמן יש תופעת לוואי כזו שמשתחררות קצת דמעות וזה טיפה מקל... לא יותר מדי.

רוב הזמן זה פשוט אני והאבן.

לפי דעתי זה גם די מרחיק ממני את מי שיכול להתרחק.

אנשים לא מחפשים את חברתם של אנשים כבדים אז אם זה לא משפחה או חברים קרובים הם מעדיפים להתרחק כמובן.

אתה נשאר להתמודד איתה לבד... עם האבן שבפנים.

וכך עובר עוד יום ועוד יום...

בעבר במצבים דומים עברו לפעמים אנשים בחיי שהיו אנשים מאירים, מלאכים שכאלה.

אלה האנשים הכי מדהימים בעולם, בכל מקום שהם נמצאים הם מפיצים אור.

אני זוכר אחת שיצרה איתי קשר בשנים שהייתי מחוסר עבודה ומאוד מדוכדך.

צפיתי בהתפעמות ביכולת שלה להתחבר לאנשים ולהרים את הנפש שלהם.

וזה באמת קרב בינינו עד ש...התחיל לקרות משהו הפוך.

במקום שהיא תרים אותי למעלה אני הורדתי אותה למטה.

ישבתי מולה וראיתי איך היא נעצבת.

מלאך קצוץ כנפיים, מלאך כבוי.

הייתי מוכרח לשחרר אותה והיא באמת המשיכה הלאה ואז קמה וחזרה לפרוח ולהאיר.... רחוק ממני.

בסרט "לשבור אל הקרח" יש את דמותה של אלזה.

מכבדים אותה ואחותה אנה אוהבת אותה כל כך למרות שהיא יודעת שאלזה תמיד עצובה.

דיסני לא ממש פתרו את העניין הזה גם לא בסוף סרט ההמשך.

אלזה היתה בודדה לאורך הסרט הראשון, המשיך להיות בודדה בסרט השני וגם בסיום הסרט אנשים מתקהלים בקבוצות
ורק אלזה...עם עצמה.

אנשים עצובים הם אנשים בודדים.

או שאולי זה להיפך.

אנשים בודדים הם אנשים עצובים.

אבל בסרט אחר של דיסני "הקול בראש" הדמות העצובה של הסרט... דווקא החבורה כולה מקבלת אותה למרות שהיא כזאת.

גם בסיפור של "פו הדוב" אוהבים את איה ומקבלים אותו למרות שהוא כזה... תמיד עצוב, תמיד מדוכא.

אבל החיים בכל זאת נראים לי יותר כמו הסרט "לשבור את הקרח".

כי זה קשה יותר להיות לאורך זמן ליד אדם שמדכדך ומכבה אותך.

ואני הרגלתי את עצמי במשך השנים לקחת את הצעד הזה אחורה.

אולי בגלל זה אני באמת מרגיש בודד כל כך.

כי בחרתי לחסוך מהאנשים את האיכסה שלי, את האבן שבנשמה, את הכאב, המועקה.

לא רוצה שאנשים קרובים אלי ירגישו מה שאני מרגיש והאמת שאני גם די טוב בהעמדת פנים אז עדיף לשדר "עסקים כרגיל"
ככל שאני יכול כמובן.

"מה נשמע זאב?"
"הכל טוב!"

יכולתי לענות כל דבר אחר אבל אני תמיד עונה "הכל טוב!"

כדי שירדו ממני, לא ישאלו מה שלא צריך ולא יגלו שרע ממש ואז יחסך מהם לקחת חלק ברע שלי.

אז "הכל טוב" זה משתיק אותם מיד.

יופי, זאב בסדר... נמשיך בשגרה שלנו.

רק ש... זאב כל כך לא בסדר.