זכרון מתוק מקיטנה אחת....

ואחר כך הם מתלוננים על הילד העקשן שיש להם ,מבלי לחשוב פעמיים שהם  אלו ההופכים אותו לכזה.
שאף אחד לא יתפלא על  רז הילדה העקשנית שהפכה לאשה  עקשנית .
כל ילדותי רק עסקתי בתחנונים, כדי לסלק את רוע הגזרות  אשר הטילו עליי,לרוב ללא הצלחה יתרה.
כך גם לגבי הקיטנה.
לא רציתי ללכת לקיטנה  בחופש הגדול של  לקראת העלייה לכיתה ד'.
זאת שחיכתה כל השנים לחופש הגדול ,התפללה שלא יגיע ולא תצטרך ללכת לקיטנה .
זוכרת  את עצמי עם סבתא יד ביד בצאת השבת   ערב לפני ,כשהפולניה  אשר בכלל לא ידעה כמובן מהי קיטנה ,מנסה לשכנע  שכדאי ואותי ממררת בבכי.
מזלם שהצליח להם  , יכלו להגיד  בגאווה  את  ה  " אמרתי לך" .
כל כך נהנתי מהקיטנה  ,אחד מהחופשים המוצלחים ביותר .
רצה הגורל  הטוב  ובדיוק  המדריכה שלי הייתה מאוהבת בבן מהבניין בו גרתי.
בקושי ידעתי מיהו ,הייתי פקחית לשחק אותה כאילו  .
כל בוקר אספה אותי מפתח הבניין , ההזדמנות  שלה  לכרכר  סביבו בתואנה אמיתית . 
היינו עומדות  ,מביטות ביחד לעבר הקומה הרביעית אולי הוא שם ומאוכזבות הולכות לקיטנה .
אתם יודעים מה זה  היה ללכת עם המדריכה  הגדולה לקיטנה ?
כמה הייתי גאה ?
לשאת את השלט של הקבוצה  ?( כן,כמו בהשרדות ).
אם הדירה  שלנו מלאה בכלים מנחושת ,אז זה משם.
 התמכרתי מאז לנחושת.
זוכרת אולם ענק ,מלא בילדים יושבים בשקט ורוקעים בנחושת .
השתלבתי נהדר בחברת הילדים הלא מוכרים בכלל  ,רקדתי ,שרתי ,קיפצתי והייתי מאושרת.
האם יש מוסר השכל לרשומה זו?
האם צריך להכריח ילדים לעשות את מה שהם לא רוצים לעשות ,כל הזמן להכריח ?
מצד אחד מפלח אותי עד היום הכאב איך  במרבית חיי הילדות שלי עשיתי דברים מתוך הכרח.
מצד שני כל כך נהנתי בקיטנה.