פרשת בלק

כך מתחילה הפרשה :

א וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.  ב וַיַּעַשׂ בָּלָק, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם; וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ.  ג וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ; וַיֵּלֶךְ, שֶׁפִי.  ד וַיִּקָּר אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ.  ה וַיָּשֶׂם יְהוָה דָּבָר, בְּפִי בִלְעָם; וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל-בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר.  ו וַיָּשָׁב אֵלָיו, וְהִנֵּה נִצָּב עַל-עֹלָתוֹ--הוּא, וְכָל-שָׂרֵי מוֹאָב.  ז וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם--לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל.  ח מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה.  ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.  י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.  יא וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי:  לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. ( במדבר כג)

בלעם הוא קוסם מכשף ידוע, הנה  : ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.

בלק לוקח את בלעם המכשף לקלל את ישראל המתקרבים למואב והנה זה יצא מברך.

בלעם מסביר: יב וַיַּעַן, וַיֹּאמַר:  הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר.

ובלק לא מוותר: יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ-נָּא אִתִּי אֶל-מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם--אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה; וְקָבְנוֹ-לִי, מִשָּׁם. 

אבל האלוהים תמיד מתערב בכשפים כפי שעשה לחרטומים: כ וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

ובלעם נחוש במשימה הולך בשליחות בלק לקלל או לנסות לקלל

אלא שמשהו משתבש  משהו שהוא מעבר להשגתנו: כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב.  כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.  כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.  כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה.  כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ.  כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.  כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל

ואז באופן מפתיע האתון מדברת: כח וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.  כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.  ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/balak/fri.html

בסיפור האתון אנו קוראים על נס מופלא, "ויפתח ה' את פי האתון" (פס' כח), נס שחז"ל מנו אותו בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו). אחרי שהבנּו שסיפור האתון לא קידם את העלילה במאומה עולה השאלה: לשם מה נעשה נס גדול זה? מה התועלת בו?

מה פשר הנס הגדול? בלעם רואה ואינו שם לבו לפלא הגדול של דיבור האתון, הוא אדיש לנס, כאילו היה זה דבר שבשגרה. אם האתון כביכול מייצגת בסיפור את ישראל, הרי שבפלא דיבורה יש הקבלה למעמדו של עם ישראל כעם פלאי למוד ניסים. אך בעיני בלעם ובלק: "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ" (פס' ה) – לא תופעה ניסית שה' מחולל, אלא השתחררות עצמית של העם, והיא המקור לבעיה שבעטיה מוזעק בלעם.

בסופו של דבר ישמיע בלעם שלוש פעמים את הברכות שה' ישים בפיו, ובמקומות בולטים בדבריו ידבר על הברכה והקללה לעם ישראל

בלעם פוגש את המלאך ומתעשת:

לד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, חָטָאתִי--כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי.

בלעם מנסה להסביר לבלק כי אין אפשרות לקלל את ישראל: כג כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל.  כד הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה

אבל בלק מתעקש, שילמתי לך כעת תקלל: כה וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, גַּם-קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ; גַּם-בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ

ובלעם שוב מתנצל: כו וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק:  הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה.

שוב בלק מתעקש אולי נלך למקום אחר: כז וַיֹּאמֶר בָּלָק, אֶל-בִּלְעָם, לְכָה-נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל-מָקוֹם אַחֵר; אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים, וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. 

והוא לוקח אותו לדרך על צוק מסוכן: כח וַיִּקַּח בָּלָק, אֶת-בִּלְעָם, רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הַנִּשְׁקָף עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

ובלעם משקיף משם: ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים. 

ואלוהים לא מוותר לו ושוב במקום קללה יוצאות לו ברכות: ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.  ד נְאֻם--שֹׁמֵעַ, אִמְרֵי-אֵל:  אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.  ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.  ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם.  ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.  ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם--וְחִצָּיו יִמְחָץ.  ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.  י וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו;

כעת הוא מביא לבלק את הג'ננה: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.  יא וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד. 

או בקיצור עוף לי מהעיניים ואני לא משלם לך.

ובלעם אכן מוותר על התשלום: יג אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי:

ושוב הוא מברך את ישראל : טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.  טז נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.  יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת.  יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר--אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל.  יט וְיֵרְדְּ, מִיַּעֲקֹב; וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד, מֵעִיר.  כ וַיַּרְא, אֶת-עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד.  כא וַיַּרְא, אֶת-הַקֵּינִי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ.  כב כִּי אִם-יִהְיֶה, לְבָעֵר קָיִן--עַד-מָה, אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ.  כג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  אוֹי, מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל.  כד וְצִים מִיַּד כִּתִּים, וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ-עֵבֶר; וְגַם-הוּא, עֲדֵי אֹבֵד.  כה וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ; וְגַם-בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. 

עד כאן הפרשה בפשוטו

בפרשה זו הרי היה ברור לבלעם מלכתחילה כי לא יוכל לקלל את בני ישראל. אולם ההשפעה של בלק שמחניף לו  גורם לו  לפעול בניגוד לדרך הנכונה. כמה פעמים בחיים אנו ניצבים בפני פרשת דרכים כזו, כמה פעמים שיקולים  זרים או רצון להרוויח מטים את האמת הפנימית שלנו. נכון אנו נמצא תירוצים ונעשה לעצמנו דיסוננס " הייתי מוכרח! לא היתה לי ברירה!.

יש לנו בחירה חופשית ואין לנו מי שיעניש אותנו. האלוהים או מלאכים לא נגלים לנו כמו לבלעם. וכמו בלעם כך אנחנו לא מעט פעמים בוחרים בדרך הלא נכונה. חז"ל אמרו " בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"  אנחנו לא מקשיבים לקולות הפנימיים שהם כנעירת חמור ובוחרים דרך לא נכונה.

בפרשת בלעם היה לנו את הקב"ה שיטה את דברי בלעם מקללה לברכה. מי יטה את הטעויות שלנו בחיים?

בכל בעיה בחיים יש את האפשרות ללמוד ולתקן. מתוך השבר הכי גדול אפשר ליצור צמיחה. בעצם זה סוד הקיום האנושי, תמיד לקום על הרגליים ולהמשיך. כל משבר הוא הזדמנות

ותחשבו על זה.

שבת שלום