הוא היה נער אולם הטיל לא עשה הבחנה שאלות מטרידות. האם היה זה יד הגורל?

עמדתי שם על ראש הגיבעה נהנה מרוח המידברית הקרירה שנשבה בבוקרו של אותו יום. מבטי היה שלוח אל מרחבי הישימון  שכולו חול  . היה ניתן לשמוע את השקט. היה זה שקט מיוחד שלא נישמעה בו אפילו הרחש הקל  שבקלים. . ניגוד גמור  ללהפצצות ורעשי המטוסים שניהלו קרבות  מעלינו. . קשה היה להסביר את השקט הזה  בתוך המלחמה העקובה מדם שהתנהלה לא הרחק מאיתנו.   קויתי שהשקט הזה ימשך. קיוויתי שאולי המלחמה  כבר מאחורינו  ולמרות זאת  עמדתי עם הנשק  דרוך ונצור ומוכן לפעולה. בתידרוכים שהיו לנו  סיפרו לנו על אנשי הקומנדו המצריים שנהגו לנחות בהליקופטרים ולפגוע בתחבורה הציבורית.  אנו היינו היחידה שיועדה לצוד את אנשי הקומנדו המצריים. . 

השעה 6 בבוקר. המשמרת שלי הסתיימה. אולם המשכתי לעמוד על הגיבעה נהנה  מהאויר הצח ומהדממה. שלחתי מבט אל הנער ששכב על קנה תותח הנ.מ.  ראיתי את פניו הילדותיים כשהוא נם  וודאי חלם באותו רגע על החברה. רציתי לקרוא לו "קום ילד ,הבוקר בא" . זכרתי את  המשימה שבה דהרנו בלילה הקודם על זחלם לכיוון התעלה. . הנער היה  התותחן  וגם נהג הזחלם. לידו ישב קצין מודיעין עם מכשירים שהיו אמורים לתת מענה לכמה שאלות. איש הבדיחות ואני היינו אמורים להבטיח את המשימה מפני  חיילי הקומנדו המצריים. .יחד עם אמנון צעדנו למרחק 200 מטרים מהזחלם  עם נשק דרוך ומוכן לפעולה. כך חלפה לה שעה או יותר  ואז ראינו את הנער ניגש אלינו בריצה ומבקש-מתחנן שנחזור  מהר  אל הזחלם כי עלינו להעלם . המכשירים גילו  הליקופטרים  בשמים. . ראינו את הפחד בעיניו ביחוד לאחר שהודעתי שעם האסטמה שלי אני יכול רק למהר אבל לא לרוץ. חחח. .הגענו למיתחם בחצות. עכשיו שוכב  הנער   במרחק נגיעת יד  כשראשו מונח על קנה תותח הנ.מ. .   הפססס שששמעתי ושחשתי את  משב האויר  שקרוב לראשי לא לווה  בשום רעש . . .ראיתי את הפגיעה בלי שישמע קול פיצוץ. לא ברור אם היה זה טיל נגד טנקים או טיל ממטוס או  מהמצרים שתפשו עמדות לאורך התעלה. אבל הנער היה מת. הטיל פגע בזחלם והרג את הנער בשנתו .  הנער מת וניראה כאילו הוא ממשיך בשינת הלילה. . לא היה דם וגם לא פצע וחבורה  . המשכתי לבהות  בנער וברופא היחידה שהגיע ,ראה ,כיסה את הגופה בשמיכה והלך..

 מותו של הנער ליווה אותי שנים רבות. זה פצע שממאן להגליד.הוא נישאר חרוט בזיכרוני. שיירת ההרוגים והפצועים קטועי האברים שהובלו יום לפני כן אל התאגד על מיכסי המכוניות  לא השאירו בי את הרושם העז והכאב שהשאיר בי הנער. לא אחת שאלתי את עצמי מה היה אם ואילו היה הטיל טס כמה ס"מ נמוך יותר והיה פוגע בראשי , היה הנער חי? .שאלות מטרידות.      האם היה זה יד הגורל?    ומדוע היה צריך הנער למות? נער שבקושי צמחה פלומת שיער על לחיו. קשה להיפרד מהשאלות המטרידות שאין להן מענה