אילנה צודקת

ככל שהחברה מתקדמת כך מתפרק מוסד הנשואין.
העיין פוזלת ורוצה את מה שאינו/נה מקבל/לת
את השריר היציב של השכן במקום זה של הבעל שרפה
או את העופרים הגאים לעומת שני הנפילים של האישה
את הוילה שההוא עם הארנק מציע לה לעומת דירת העמידר הסדוקה שהגשם חודר לתוכה
וכך נישבר מוסד הנשואין שניתן לפרק אותו במכת אגרוף, או פשוט ב..לך לך . הזיונים יתנהלו שם רחוק מן העיין בהיכל המשפט והרי את חופשיה שכנה יפה שלי,עזבי את הגולם ובואי לחיקי.
זו עוד הדרך הקלה והתרבותית. יש כאלה שפותרים את הבעיה באיבחת סכין.......להיכן ירדת מוסד הנשואין?
אל תאמינו לכל הנאמר. עדיין יש לו ערך למוסד הנשואין שהרי מליוני אדם חיים ושומרים עליו שחו"ח לא יתפרק. תלוי בהשקפת עולמו של מי שלוקח בו חלק פעיל.

כמובן שהנושא טעון ומעורר תגובות, איש איש והזווית שלו. הזווית האישית שלי מבטאת מחאה על מסך שירד על מערכת חיים משפחתית שהיה בה הרבה יופי והיא התקיימה בכבוד מעל שנות דור. זה שמתגרשים לא צריך לסתום את הגולל על הזיכרונות החיוביים. כאשר באים בחברה יש במה רחבה לנוסטלגיה מתקתקה של נשואים. הגרושים מצניעים סיפוריהם, כאילו אם לא עמדו במבחן התוצאה-הנישואין, זיכרונותיהם לא ראויים להתייחסות.

שנתת לי השראה .
יש אומרים שהנישואין זה מוסד למשוגעים,אני סבור אחרת.
הנישואין והגירושים הם דפים מספר החיים
כל עוד יש דפים רקים בספר ,אפשר כל יום להתחתן להתגרש או..סתם להתרגש,
העיקר לא להתיאש.

יפה כתבה אילנה והוסיף והרבה ניסו.
אבל לכל אלה המבכים = יש גם גירושים הוגנים ורגועים.
אם זה נעשה מתוך הסכמה וכיבוד הדדי וכאשר הילדים כבר גדולים.
נכון, זה לא המצב אצל רבים, אבל זה קיים.
אנחנו (עדיין) חוגגים יחד חגים וסתם שבתות, היום כבר עם הנכדים. אני וגרושתי חברים טובים אפילו אחרי פרק ב' שלי.
ואני בטח לא יחיד במינו.

זה הדבר וזה העיקר!
הטון של הדיבור והאמירה.מחקרים הוכיחו שיש בשפה מנגינה.מחקרים לשפה העברית-למשל כשאתה אומר "מה"הצליל עצבני והוא נוטה כלפי מעלה
וכשאתה אומר "כן"גם אם תגיד אותו בפול כעס, הוא יטה מטה והוא ישמע עדין.
על כן כשאנחנו מתכתבים בצאט צריך להיות זהיר או לכתוב חכם כך שנשמע נעים.