פורים בדרך החוצה והניקיון בדרך אלינו...
ניקיון הבית מחמץ-על שום מה? הסתיים פורים,בשעה טובה- והחל מסע הציד אחרי כל פירור חמץ בכל מקום שהוא! בימים שלפני חג הפסח מנקים את הבית היטב ,מכל דברי החמץ שבו. על המקפידים במצוות, להקפיד בבדיקת המקומות שבהם סיכויי הימצאותו של החמץ גבוהים, כמו במטבח, בפינת האוכל, בחדר הילדים ובמקומות נוספים שבהם עשוי להימצא חמץ. עליו לזכור גם את החנות, המחסן, המכונית ושאר האתרים שבבעלותו. חמץ הוא כל אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, שיפון) שבא במגע עם מים, לאחר שנתלש מן הקרקע ושהה מעל שמונה עשרה דקות ללא לישה. גם המאכלים והמשקאות הנעשים ממינים אלה (בירה, שמרים, ויסקי, עוגיות, ופלים וכו') הם חמץ. "חמץ" ברוחניות זה האגו, הרצון לקבל של האדם. "חמץ" ברוחניות זוהי , ישות והתנשאות. הרב לייטמן אומר:"בזמן שהאדם רוצה להיפטר מהאגו שלו, לצאת מעל האגו שלו, לעבור מאהבה עצמית ושנאת הזולת לאהבת הזולת, הוא כאילו מנתק את עצמו מהרצונות האגואיסטיים שלו, ועובר לרצונות של נתינה, השפעה ואהבת הזולת. וזה נקרא "פסח", שבעצם האדם יוצא מהגלות שלו מרוחניות לרוחניות, לאהבת הזולת. ולכן החג הזה מסמל התנתקות מ"החמץ", מהאגו שלנו. לכן הוא כל כך שנוא עלינו בזמן הפסח, בזמן החג הזה, שהוא כולו סמל של היציאה לחירות. לחירות מ"מלאך המוות", מהאגו שלנו, שכל הזמן סוגר אותנו בעולם הזה, ולא מרשה לנו לראות את העולם הרוחני, את נצחיותנו, את שלמותנו. לכן אנחנו כל כך מקפידים בחג הזה, דווקא כסמל לכך שאנחנו רוצים לצאת לעולם אחר, למצב אחר, משנאה לאהבה." בכתבתה של רותם גקסון, אומרת הרבנית עידית לנסר כי אין כמעט הבדל מבחינת חומרים בין המצה לחמץ. למעט השמרים- ההתפחה. למעשה, ההבדל היחידי ביניהם הוא האוויר. בחמץ יש אוויר ובמצה לא. והאוויר שווה לכלום. ברוחניות נמשל האוויר לרוח-אגו. ולפיכך, נמשל החמץ לגאווה שבאדם, להבלטת האני. המצה, לעומת זאת, נקראת גם לחם עוני, מלשון ענווה-צניעות. העיסוק ב'עצמי', הוא מהות העבדות. כשאנו אוכלים מצה בפסח, אנו מרפים מהאגו שלנו ומשתחררים. פסח זו התזכורת השנתית שלנו לצניעות. לזכור מה עיקר ומה טפל. בוודאי שצריך להיות חזקים ולהכיר בכוחנו ובמעלותינו, אבל יחד עם זאת לזכור מאיפה קיבלנו את הכוח הזה". ובכן,נשנס מותננו לקראת ניקיון בגוף ובנפש...חג אביב שמח!