להיכן נשאה אותם הרוח

              היי גרשון יעקב

 בתאבון רב  בלעתי את תקופת ילדוך המופלא ביחוד ,שכול התנהלותכם הייתה בארץ,,

זכרונות יפים לא פלא ,שאתה מתגעגע לאותה תקופה ,ולאותם חברי ילדותך,,

שאתה סקרן לדעת מה עלה בגורלם,,,אהבתי מאוד,,

יום שמח

למדלן

זו הייתה תקופה יפה. תל אביב  עוד לא פרצה אל החולות מעבר לירקון   וצפון תל אביב היה  שכונות  שעד היום איני יודע כיצד הוגדרו.  היום הכל מרושת בכבישים והבתים בני קומות. אז היו חולות ובתי קומה. אף פעם לא נעלנו דלתות מפני שלא היו גנבים.  . מגרשי המישחקים היו המרחבים הפתוחים של שדות ופרדסים והירקון. . הייתה זו תקופה יפה מלאה בזיכרונות.  הכל השתנה עם קום המדינה. ההתגייסות לצבא והמעבר לערים אחרות  גרם לנתק   בין החברים. חברויות אחרות מילאו את החלל אולם תמיד הם עולים . חברי הילדות שנעלמו.

להיכן נשאה אותם הרוח?  יעקב.



כמו שסיפרת יעקב, לייבלה, נהרג בסיביבות בית נבלה, בדרכו לבן שמן, לעבות את קוו ההגנה, נהרג על ידי חיילים ירדנים.

אליעזר נהרג יחד עם הצוות הרפואי שעלו בשיירה, בדרכה להר הצופים, (לשם עלינו בתור "שוטרים", ובשל נסיבות התקופה נתקענו 3 חודשים, על ההר במקום חודש אחד. במהלכם השתתפתי בעשרות (שנת 59) מארבים בלילות, למרגלות ההר, להגן מפני מזימות צבא ירדן לכבוש את הר הצופים מידנו). חזרה לאליעזר, הוא נהרג בידי כנופיות ערבים מהכפרים בסביבה. 

לייבלה ואליעזר, חברי ילדות אודותם אתה כותב. יהי זכרם ברוך.

ועוד ​זכרונות ילדות מבית אמא ואבא... נחל הירקון... החיבה לדיג...  ההתגרות בשיירות הגמלים לעבור בין רגליהם...

אחר,  "הילד של אמא" מתגייס לצבא. חווה חויות, אירועים מסעירים המבגרים ומנתקים אותו מהילד שבתוכו.

כברת דרך ארוכה עברת מימי השובבות ועד הלום, יעקב ידידי



חומר רב באמתחתך להוצאת ספר אוטוביוגרפי מכובד ומרתק.



 

ליעקב,

ילדות מופלאה.בתי,שהיא רק בת 40 חשה כמוך ועשתה מעשה.בעמוד הפייסבוק שלה היא פירסמה  יוזמה של פגישת מחזור כתה.ואכן המילה עברה מפה לפה עד שב30 לחודש היא הצליחה לגבש את רוב הכתה על הגג שלה בתל אביב.כששאלתי אמרה שהיה מוצלח(לא מהדברניות)גם תמונות הפייסבוק מעידות על כך.אז אולי כדאי לך לנסות משהו כזה.

לנדב ידידי

ישנן זיכרונות שמלוות אותנו כשהן משרות אוירה נכאה. ילדים גדלת עימם והם הלכו  כשהם עדיין ילדים . שני הדמויות הם סמל לאותה תקופה. 2 נערים ילדים שהתגייסו להגנה על מנת  להיות חלק מהתקומה. הם לא זכו לראות את הקמת המדינה . למעשה הם עוד לא הספיקו לטעום את טעם החיים. . בזיכוני הם אותם נערים ילדים שהכרתי.

זיכרונות הילדות שייכים לתקופה שונה. שנות השלושים והארבים של המאה שעברה.  היו מרחבים ומספר תוש תושבי הארץ לא עלה על 300-400 אלף . צפון תל אביב שאני מתאר זו שכונות שמסביבן שדות ופרדסים . הירקון הוא סוף העולם ומאחוריו ים של חולות  .  מי חשב לקנות בפרוטות מגרש מעבר לירקון במקום שהיום ניצבת רמת אביב במלא תפארתה. .   הבילויים שלנו היו צייד ציפרים ברוגטקה . התגנבות לפרדסים שהיו בסביבת הכפר סומייל  . מלחמה בנחילי דבורים .  לקולנוע? חה חה חה . זה היה לוקסוס. וצריך היה להתלבש פרנג'י.  היו זמנים.

לטובה

הכותרת של הפוסט אומרת הכל. מדובר על תקופה שבה נדדו האנשים ורבים מצאו את מקומם  במדינות אחרות. .

את מה שעשתה בתך עשתה גם בתי שבעוד 3 חודשים היא בת 40. היא אירגנה יחד עם עוד חברים מפגש של מחזור התיכון.  הצליחו לרתום  אולם וארוחה והגיעו כמאתיים  תלמידים. אגיעו גם מארה"ב ומלונדון במיוחד לארוע.   כשאני  מדבר על תקופה  ומתיחס לאנשים בני 84-85  התמונה שונה.  קשה להאמין שידיעה כזו תגיע אל מי מהם ללונדון לניו יורק או למכסיקו.  הרוח נשאה אותם רחוק.  אבל הזיכרונות נישארו

שלום לך גרשון

עוד בימי "מוטקה הישן" פרסמת מזכרונותיך המרגשים.

אני זוכרת את סיפורו העצוב של לייבלה.

סיפורי משפחתך ושורשיה.

חבורות הילדים, משחקיהם, חפשיים בטבע, כציפורי דרור.

תל אביב הקטנה, שכונות רחוקות. . .

(היום נעלמו.

עליהם, כפטריות, צמחו גורדי שחקים, כבישים סואנים, פקקים ורמזורים.)

חיים שלמים, עצב ושמחה, מלחמות ואהבה.

"מלחמה ושלום", אמר טולסטוי.

חומר עשיר לספר אוטוביוגרפי.

בברכה

יעקב ידידי, תיארת תקופת ילדות יפה והרפתקנית על רקע תקופת טרום המדינה כשגם לייבלה חברך מהשכונה נתן את ליטרת הדם להקמת המדינה , ונשאלת חידה אחת היכן כל היתר ? שאלה פתוחה.

רשומה שמותירה את רישומה על הקורא, שא ברכה.

                         ליעקב אכן מתקופה הזאת היתה נפלאה.

                         ה חברות היתה מופלאה  לא היתה ריצה כל כך לעגל הזהב.

                        הית משאיר את הבית פתוח והיה בלי גנבים כולם טובים ויקרים.

לאראלה

העלאתי בעבר זיכרונות ילדות. הם צפים ועולים ואנו אוהבים להתרפק עליהם. . הם מחזירים אותנו לתקופה שונה  שבה חברים היו חברים  והשכונה הייתה הבית שאין בילתו. . 

את לייבלה קשה לשכוח. קשה מפני שבאותה  תקופה  עדיין לא היינו מודעים למוות  של חברים שהיו  בסופו של דבר ילדים.  ילדים שרצו להשתתף בתקומה  ונפלו  . קשה היה לנו כילדים לעכל את זה.

כתבתי גם על  השכונה  שנעלמה ועל הבתים הגבוהים שצמחו  ושינו את האוירה. כך הגיעה הקידמה.

לגבי

לייבלה חרוט עמוק בליבי. הוא  היה מבין  הראשונים שנפלו מהשכונה. ראינו בו ילד  אחד מאיתנו ובגלל זה היה קשה לעכל את האסון..

היכן היתר? זו שאלה שתמיד אני שואל את עצמי. אחרי 60 שנה קיבלתי ד"ש מחבר טוב  שפגש את אחי בדרום אמריקה . הבחור  יצא ממשפחה קשת יום ושמחתי לשמוע שהוא הסתדר בחיים והקים עסק במקסיקו. בית חרושת לתחרה.

לגבי

לייבלה חרוט עמוק בליבי. הוא  היה מבין  הראשונים שנפלו מהשכונה. ראינו בו ילד  אחד מאיתנו ובגלל זה היה קשה לעכל את האסון..

היכן היתר? זו שאלה שתמיד אני שואל את עצמי. אחרי 60 שנה קיבלתי ד"ש מחבר טוב  שפגש את אחי בדרום אמריקה . הבחור  יצא ממשפחה קשת יום ושמחתי לשמוע שהוא הסתדר בחיים והקים עסק במקסיקו. בית חרושת לתחרה.

לאריקו

אכן זו הייתה תקוטפה יפה. . לא חיפשנו את עגל הזהב והסתפקנו במה שהיה לנו. אכן הזיכרונות  רבים  מתקופה שבה לא פחדנו מגנבים ושודדים. אף פעם לא נעלנו את הבית  כי ידענו שלא יעזו לפרוץ לתוכו. אולי זו הייתה נאיביות מפני שאחד הילדים חשק בקופה של אחי, ניכנס חופשי לדירה ולקח את הקופה. אמנם היו שם רק כמה פרוטות אולם זה שבר את כל המוסכמות

למקסימה  הילדות של אותה תקופה היא אותה ילדות של רבים. ילדות שצמחה  בבתים בני קומה  עם חצרות ומרחבים. . והחברים נעלמים כי חיפשו את מזלם במדינות אחרות. ובודאי גם הם מתגעגעים לאותם ימים וחושבים על החברים  של אותה תקופה.

לרחל

הזיכרונות שלנו הן הכח המניע אותנו.  ביחוד אם הם זיכרונות טובים המצביעים  על עבר  טוב . אנו מתרפקים על העבר  ועל הזיכרונות ובראיה לאחור יכולים לעשות את חשבון הנפש . האם ניצלנו את החיים  או נתנו להם לחלוף. . ותמיד ניזכור את הילדים שגדלנו יחד ונהרהר לאן נשאה אותם הרוח ואיך הם השתלבו בחיים. זיכרונות  העבר

עמ לי ה אור

68 שנים חלפו  וכיום זאב צ"ל בן 84.  והשאלה שעומדת על הפרק האם הוא עדיין בעולמנו.  לפעמים טוב להישאר עם הזיכרון שמחזיר אותנו  לימי ילדות.  לזכור את זאב ואת יתר החברים כפי שהיינו צעירים.  אני זוכר שפעם תהיתי כיצד נראית חברה מילדות שהייתי מאוהב בה. פגשתי בה לפני 20 שנה לאחר שלא ראיתי אותה 50 שנה.  האכזבה הייתה גדולה. עמדה בפני אישה קרתנית  ממושב . לא נישאר בה  שביב מהיופי  שבנעורים .  לא הייתה לנו שפה משותפת והינו זרים למרות שהייתה שכנה ולמדנו יחד.  ניגוד גמור לזיכרונות היפים. 

בין יתר החברים שנעלמו  מאותה תקופה היה חבר טוב  שגדל בצריף  בבית קשה יום. לאחר סיום ביס"פ עממי הוא נעלם.  לפני 20 שנה פגש בו אחי שבמסגרת עבודתו  כסגן נשיא מנהל בנק לאומי בארהב  ביקר בסניפי הבנק בדרום אמריקה .   לקוח ניכבד עם חשבון שמן רצה לשוחח עם המנהל.  והסתבר שהלקוח הזה הוא החבר שנעלם  ועכשיו יש לו בית חרושת לתחרה.  הידיעה מילאה אותי  שימחה. רבות תהיתי מה קרה לאותו חבר . ביחוד שידעתי שצמח בבית עני. . והשאלה האם הייתה לנו שפה משותפת אילו נפגשנו אחרי 50 שנה? קשה להאמין. שתי תרבויות בשתי קצות עולם. . ומוטב שהזיכרון  של ימי הילדות ישאר כך..

את מיכל וקנין אני מעריך ותמיד פירגנתי לה . העלאתי בפניה  3 נעלמים והיא ניסתה הכל אולם יש גבול לאפשרויות. .