המחזור השני שחלף עם הרוח

ליעקב גרשון.

מרגש לקרוא את מה שאתה כותב. 

נכון. המציאות טופחת לנו בפנים.  

החברים אט אט נעלמים. 

השורות הולכות ומתדלדלות.

נצבט הלב. 

החברות, הידידות והזכרונות אותם תמיד נישא בלבנו.

14 שנים חלפו מאז שהיא הלכה. החברים הקרובים וגם הגיסות,אחיותיה של רעייתי ז"ל ניסו  לדחוף אותי  לקשר. טלפונים אנונימיים  של מי שקראה כתבה שפורסמה  בידיעות . או שכנה שחיפשה. אפילו בחורה שאיני מכיר והגיעה עם הידיד  שלה להתעניין בשכירת הדירה של הנכדות צילצלה למחרת ורצתה למכור לי את אמא  אפילו רק כחברה.  ואתמול ביקרה חברתה של נכדתי שמכירה אותי שנים ושאלה אם אני רוצה שהיא תכיר לי את סבתא שלה  בת ה 70 . היא מרימה משקלות ונראית צעירה ומתקשרת רק באנגלית..חחח. רציתי להוסיף שהאנגלית שלי מלווה גם בשיתוף הידייים  אבל חששתי שתעלב. היא חברה טובה של הנכדה. גם במוטקה היו הצעות אולם  דחיתי  את כל הבקשות.  והוספתי הודעה שאיני מחפש קשר. היו כמה סיבות לכך  שלא אפרט. ואולי  זה הפחד  שמא אני גורר אותו על  הגב ? חחח .את לוציפר ידידי  שמתגרה  בי וקוטף אותם אחד אחד?   הוא נשא אותם עם הרוח

לאיילת

קשה לאבד חבר  אולם כשהם הולכים אחד אחרי השני  זה כבר כואב. זה כאב שקשה להתגבר עליו. .אפשר לומר שהמלחמות הקשו את הגב  שעליו אנו נושאים את המשא הזה של אובדן החברים. כשרואים במלחמה שיירות של הרוגים ופצועים קטועי אברים , יודעים שזו  תוצאה של המילחמה  אולם קשה להשלים  עם מות שמגיע פתאום ,לעיתים ללא סיבה. 65 הוא גיל שלא צריך ללכת  וזה כואב.

אכן הזיכרונות  תמיד נישארים בלב

ליעקב,

צר היה לי לקרוא מה שקרה לחבורה שלכם.אין מילים.גם במשפחה שלי אמרתי לאחי"עכשיו אנחנו בחזית"כי כל הדודים והדודות שלנו ניפטרו.אנחנו היינו "הילדים"הוא שש שנים צעיר ממני.

למזלי חברותי רובן צעירות ממני.אנחנו חברות מחדר המורים.כולנו פרשנו כבר.משתדלות להיפגש כל יום ששי בבקר ,בקפה ,במרכז ברמת- גן.יש לנו"פרלמנט" בווטסאפ בטלפון.זוהי חברות די חדשה של 15 שנה.כשבעלי היה בחיים,לא שמרתי על קשר איתן כי בעלי היה מבוגר ממני בכ20 שנה  וגם מתרבות שונה.אך לאחר מות בעלי חידשתי את החברות איתן כולנו שמחות כשניפגשות.אז המסקנה,צריך חברויות חדשות.

יעקב גרשון ,,

הסיפור שלך נוגע ,,בו זמנית העלת מזכונרותך ,,זה כואב ועצוב  החיים חזקים מאיתנו ,וממשכים הלאה

כל תקופה שחלפה היה בה יופי ,וכייף ולצידה צער ועצב,,לאבד אישה ובת,חברים,,

יעקב  יש לזכור אותם לעד ולא רק,,,יהי זכרם ברוך

לטובה

ישנן מעגלים שונים של חברויות. אני דיברתי על המעגל הקרוב שהייתה חברות קרובה. . זו הסיבה שהיה קשה לקבל בשורה על  "עזיבה"...  חבר קרוב הוא כמו משפחה אתה מעורב במה שקורה בתוך המשפחה. שותף לארועים ושמח בחתונות והלידות של הנכדים. כולם מכירים את כולם . כשהולכים זה קשה. .

הגיל  לא משחק תמיד את התפקיד.  רואים בני תשעים  שחיים כמו צעירים  ומנגד רואים בני שישים שמתנהגים כמו זקנים. .  בדרך כלל המחלות הן שלוקחים אותם.

לגבי

כן, כתבתי על שני מעגלים. על המעגל הראשון  של הצעירים  שהעולם קרא להם והם  התפזרו בעולם לחפש את גורלם. בפוסט הזה נגעתי במעגל השני . מבוגרים בעלי משפחות שעברו הרבה בחיים. ומה שהכריע אותם זה  המחלות  והרדיפה אחר   החיים הטובים. . זה דור של המלחמות שבין  מלחמה למלחמה היה צריך ליצור ביטחון כלכלי, לבנות בית ולהקים משפחה וזה לא היה קל . ואולי בגלל הרדיפה והקמת הבית והעסק , איבדו מהבריאות. . מדובר בחבורה ,לא בחבר אחד.  אנשים שעבדו קשה בכדי לבסס את העתיד. על זה משלמים מחיר והמחיר היה החיים

למדלן. החיים הם לא פיקניק. כל תקופה יש בה את היופי שלה. הרדיפה אחר הביסוס. ביסוס העסק ביסוס המשפחה  על מנת להגיע  ליום שאפשר יהיה לנוח על זרי הדפנה. לחיות ולהנות מהמשפחה. אולם תוכניות לחוד  והחיים לא  תמיד מסתדרים עם התיכנון. לעיתים שוכחים שגם ללוציפר  יש יד בתיכנון העתיד. . הוא בוחר בדמות ולוקח מבלי לשאול. .  וזה כואב ולא ניתן לשליטה. כך הם החיים.  צריך לדעת  איך להתמודד  איתם או יותר נכון עם המכות שנוחתות.  לא תמיד זה אפשרי.

               ליעקב יש עצב מסוים  על חברים שלא נראה ,

               ועם זאת תמה תקוםה נשארים לנו הזכרונות.

              עדב נפלא  והרבא טוב.

יעקב

במותם הם ציוו עלינו לזכור!!!

אין רגע יותר עצוב מאשר להיזכר ברגעי אושר ,עם האנשים שאהבנו ולדעת שבחיים , אותם רגעי אושר לא יחזרו.

אנחנו נמשיך לחיות ונחווה אושר......חדש...אחר.....הדגש "אחר"!!

רשומה נוגעת ללב!!!

לילה טוב