אהבה בגיל 80 בזמן קורונה

"אני חייבת לספר לך על מקרה מאד, מאד מיוחד ומרגש שקרה היום במרפאה שלנו" אמרה האחות איזבלה.

"הבוקר היה לנו יום מה זה עמוּס.

בשעה שמונה וחצי, נכנס אדם בשנות השמונים לחייו למרפאה על מנת להוציא תפרים מפצע בבוהן ידו שחבשו לו ביום הקודם.
 
האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה תשע. התפעלתי מהחיוניות הרבה והמרץ הרב שלו  ובקשתי שישב וימתין כיוון שידעתי שהרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שיתפנה.

ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו כשהתפניתי לכמה דקות מהחולים שלי. תוך כדי הטיפול שאלתי אותו: "לאן אתה ממהר והאם יש לך פגישה חשובה עם איזה רופא".
 
הוא ענה לי: "לא, איני הולך לפגוש רופא. אני צריך ללכת לבקר את אשתי הנמצאת במחלקה סיעודית בבית החולים כאן בהמשך הרחוב  ולאכול אִתָּה ארוחת בוקר".
 
שאלתי אותו: "מה מחלת אשתך?"  והוא ענה: "היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת האלצהיימר".
 
כשסיימתי לטפל בו שאלתי אותו: "האם אשתך תדאג מאד אם תאחר קצת?" .
 
הוא ענה לי "לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה איתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי בחמש השנים האחרונות".
 
התפלאתי מאד ושאלתי אותו: "ואתה הולך אליה כל בוקר למרות הסגר, למרות הסכנה של שהייה מחוץ לבית בגילך המתקדם ולמרות שאינה יודעת מה קורה איתה ואינה יודעת מי אתה ?".
 
הוא חייך, הניח ידו על ידי ואמר: "היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא הייתה" 

"והוא יצא מהמרפאה לדרכו כשהוא עוטה על פניו את המסכה נגד נגיפי הקורונה והאומיקרון". 
 

הגיע אלי במייל