תודה

היום, אזרתי עוז והשכמתי קום בשעה ארבע לפנות בוקר ופעמיי לכותל. החשכה שלטה ברחוב שהיה ריק מאיש. בדרך עברתי דרך רחוב אגריפס ומשם לרחוב הנביאים. העיר נראתה לי שונה וכל כך יפה ומיוחדת.  בכניסה לעיר העתיקה היו פה ושם אנשים. במעלה המדרגות בכניסה לכותל, נשקף ברקע המון מתפללים, רובם בחולצות לבנות. המראה היה כל-כך חגיגי. שמעתי קול שופר שהריע והעצים את האנרגיה במקום. הרגשתי התרוממות רוח וגברה בי ההתלהבות מעצם המקום. נשים נצמדו לאבני הכותל. סידור בידן כשהן מהנהנות בראשן ומתפללות באדיקות ומייחלות בתחינה, לדבר שהן מבקשות בחייהן ומאמינות שרק באמצעות התפילה יגשימו זאת. כל אחת מתפללת ומבקשת בקשות משל עצמה ומתוך הוויתה ונסיבות חייה. שמעתי קול חרישי של נהי ובכי מאישה שעמדה לידי כשידיה נצמדות מחוזקה באבני הכותל, כאילו שרצתה לשאוב ממנו כוח ומענה למצוקותיה. הופתעתי לראות ברחבה שליד כמאתיים ילדים לבית רבן, יושבים על הרחבה, קשובים ומרותקים לדברי המדריך על המקום הקדוש.  לרגע שכחתי את כל הדאגות המטרידות  ומטלות היום. הרגשתי שאני באופוריה עם תחושה של הארה ונועם. הוצאתי מתיקי פיסת נייר ועט, רציתי לכתוב כמה בקשות שרציתי לבקש. "מה אני בעצם מבקשת?" שאלתי את עצמי. לרגע הרגשתי שנכון לעכשיו: "לא חסר לי דבר, אני שמחה ומאושרת בחלקי. ועל כך, יש לי רק תפילת הודיה על מה שיש".