למי להאמין?

למי להאמין ?

כשהייתי כבן 13, אבי חזר נסער מנסיעה לתל-אביב.

אני הייתי בנו היחיד, אישה לא הייתה לו באותם ימים, לאחר שהתגרש מאמי. ישבתי בדירתו הקטנטונת והמבולגנת, וחיכיתי לו כמה שעות. הייתי הולך אליו ואל אמי כל יום לסירוגין, ואוי לי אם התבלבלתי ביום. קצת השתעממתי אז לקחתי את המטאטא והתחלתי לטאטא את הרצפה. מאד אהבתי שהוא היה משבח אותי על-כך.

הוא היה רגיל לשתף אותי בכל "המלחמות" שלו בקיבוץ, ואני תמיד הזדהיתי אתו וכאבתי את כאבו. פעם היו אלו חברי צוות  ענף המטעים שרצו "להעיף" אותו, וכעבור שנה היו אלה חברי צוות ענף הבננות.

אבל אני אהבתי אותו, כי הוא היה מדבר אל כאל מבוגר. יכולתי לשאול אותו, תוך כדי שטיפת דירתו שאלה כמו: "אבא, למה רוב הסרטים והספרים עוסקים באהבה?" והוא היה עונה לי: "כי האהבה היא הדרמה האישית של כל אדם". או שיום אחד שאלתי אותו: "אבא, תסביר לי ההבדל בין 'סוציאליזם' ו'קומוניזם'". אבי חשב קצת ואז הוא אמר לי: "טוב, אבל קודם תביא חלב מהחדר-אוכל". ובאמת כשחזרתי הוא התיישב עימי והסביר לי במשך חצי שעה את ההבדל בין שני המושגים. הייתי בן 12 ולא הבנתי כלום, אבל התגאיתי בכך שאנו עוסקים בנושאים כל-כך נעלים.

אבל אותו מקרה שבר אצלי לגמרי את הדימוי של האדם הנערץ והגדול, שהיה לי מאבי. הוא היה מעין קו פרשת מים ביחסינו.

אבא חזר מתל-אביב בחושך, כשהלילה כבר ירד. מיד בהגיעו, הוא אמר לי: "היום הייתי בבית התנועה של הקיבוץ המאוחד, וראיתי שם חברים מוכרים לי מרביבים מתקופת מלחמת העצמאות. אני הסתכלתי עליהם והם הסתכלו עלי, אבל לא החלפנו מילה". ידעתי שבמלחמת השחרור הוא היה במצור ברביבים, אבל הוא לא נהג לדבר על תקופה זו. חכיתי במתח להמשך דבריו.

אבי הפסיק לרגע את דבריו, פניו לבשו ארשת זעם וכאב כאלו, שאני נחרדתי. אחר כך הוא המשיך: "אני לא אסלח להם לעולם על מה שהם עוללו לי באותה מלחמה. היינו שם שתי קבוצות: אנחנו התגבורת (פלמחניקים ומגוייסים אחרים) וחברי הקיבוץ. היינו נצורים כבר כמה חודשים ברביבים, והחזית התקרבה אל הקיבוץ. בקיבוץ נוצרה אווירה של פחד ודאגה עמוקה מפני הבאות, במיוחד לאור הידיעות כי הצבא המצרי החריב את נגבה, יד מרדכי וניצנים.

 בינינו חיילי התגבורת, החלו לעבור שמועות כי חברי הקיבוץ מתכוננים לעזוב את המקום באחד הלילות הקרובים, ולהשאיר אותנו, החיילים מאחור. ידענו כי אנשי הקיבוץ התכנסו לאסיפה סגורה, מבלי שהודיעו לנו, שבה הם דנו בשאלה, האם לפנות את הקיבוץ, ולברוח ללא פקודה מהצבא, או להישאר להגן על המקום ולחכות לפקודות. אנחנו לא ידענו בדיוק מה הוחלט שם.

לאור השמועות הללו, כינסנו אסיפה סגורה של החיילים אנשי התגבורת, לדון בשאלה מה נעשה במידה וחברי הקיבוץ יינטשו את המקום? החלטנו שאנחנו לא יכולים לעזוב יחד אתם כי אנחנו חיילים והחלטנו שאנחנו נודיע לחברי רביבים שאנחנו נמנע את הסתלקותם, בכוח הנשק. אני התנדבתי למסור את החלטתנו למזכיר הקיבוץ.

הלכתי לביתו של המזכיר. אמרתי לו ישירות את החלטתנו: "אם אתם החברים תנסו להסתלק בלי לתאם את זה אתנו, תדע לך שלכל אחד מאתנו יש רובה, ואנחנו נדע מה לעשות". פני המזכיר חוורו כסיד, והוא הכחיש מכל וכל כוונה כזו. לאחר מכן ביקש ממני, לעזוב את דירתו.

בחופשתי הראשונה, בדרכי לקיבוצנו, הוזמנתי לשיחה במטה של פיקוד דרום בבאר -שבע. שם נאמר לי כי הוחלט לשחרר אותי מצה"ל, בגלל התנהגותי ברביבים. נאמר לי כי אם אסרב לפרוש מצה"ל אעמוד למשפט צבאי באשמת "המרדה", שהעונש עליה יכול להיות מאסר ממושך. לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את הדין ולהשתחרר בחוסר כבוד מצה"ל. לעולם לא אסלח ולא אשכח לאנשים האלו מרביבים שהעלילו עלי עלילה שכזו".

הסיפור הזה זעזע אותי. בתור בן קיבוץ שגדל על ערך הגבורה, ושכל אחינו הגדולים הלכו לצנחנים או לשריון, לא יכולתי  לקבל את המחשבה שאבי לא היה כל-כך גיבור במלחמה, ואולי אף היה ממריד חיילים, או משתמט. רציתי להאמין שהוא היה קורבן של מזימה.

לא ידעתי מה לחשוב. והנה למחרת כשישבתי עם אמי בגינתה היפה, בביתה שהיה רחוק רק כמה עשרות מטרים מביתו של אבי, ולמרות שידעתי שהיא לא אוהבת לדבר עליו, החלטתי לשאול אותה על הפרשה הזו. ידעתי  שאמי הייתה עדיין נשואה לאבי בתקופת המלחמה והנחתי שהיא יודעת על הפרשה. סיפרתי לה את הסיפור שאבי סיפר לי. אמי הסתכלה עלי בפניה הנעימות  בעצב, הגישה לי תה ועוגה ואחר התיישבה מולי ואמרה: "נתן, אתה יודע מה זה מניה-דפרסיה? השבתי לה שאני לא  יודע, והיא המשיכה: כבר מזה זמן רב חשבתי שהגיע הזמן שתדע שאביך חולה במחלת הנפש הזו. במחלה הזו יש שני מצבים: או שהבן אדם ב-  High או שהוא ב-  .Downמהמחלה הזו נובעים העימותים הבלתי פוסקים של אביך עם חברי הקיבוץ. ככה זה כשהוא ב- HIGH. כשהוא במצב הזה, הוא כעסן, הוא ביקורתי, והוא בטוח שהוא צודק בהכל.  אבל יש תקופות שהוא ב- Down, ואז הוא מלא חרדות, הוא מאבד את בטחונו העצמי ונהייה לאדם אחר. ודאי הבחנת בשינויים האלו אצלו, אם כי הוא משתדל מאד להסתירם מפניך. אני לא יודעת בדיוק מה היה ברביבים. מה שאני יודעת הוא, שאביך שלח אלי הרבה מכתבים מרביבים, שבהם הוא דווח לי כי מצבו הנפשי קשה ביותר, והוא ביקש ואפילו התחנן שאעשה כל מאמץ בתנועה (בקיבוץ המאוחד) לשחרר אותו. אני אכן, הייתי כמה פעמים בבית התנועה ובקשתי לשחררו, על רקע מחלתו הנפשית. לדעתי, זאת הסיבה ששחררו אותו מצה"ל ומהמלחמה הזאת, ולא מה שהוא סיפר לך."

לא ידעתי את נפשי מרוב הדברים החדשים שנגלו לי ושאלתי: "את רוצה להגיד לי שאבא שלי היה פחדן?"

היא ענתה לי,"אדם כמוהו, החולה במאניה-דפרסיה, יכול בתקופה מסויימת להיות מאד אמיץ, ובתקופה אחרת כוחותיו אוזלים לגמרי. כשהוא התגייס למלחמה הוא היה ב- High, ואח"כ תחת המצור הכבד, ההפצצות מהאוויר הוא נכנס למצב השני." אסור היה לגייס אותו למלחמה, ואני ניסיתי לשכנע אותו לחשוף את מחלתו לפני שלטונות הצבא. הוא הסתיר לפני ועדות הגיוס את מחלתו, וזאת הייתה התוצאה.

שנים רבות לא ידעתי למי ולמה בדיוק להאמין, ניסיתי לשכוח את הסיפור הטראומטי הזה, אבל אבי כבר לא היה אותו אדם בעיני.

אפילוג:

לאחר שנים רבות נזדמן לי ללמוד בקורס של התנועה עם הארכיונאי של רביבים, שהיה בתקופת מלחמת השחרור ברביבים, וכתב גם ספר על רביבים והנגב בתקופה הזו.

שאלתי אותו האם היו מחשבות על פינוי הישוב בזמן מלחמת השחרור?

הוא אמר לי שאכן היו מחשבות על פינוי הישוב. הוא זוכר שהתכנסה בקיבוץ  אסיפה של חברי הקיבוץ בלבד, ובה עלתה שאלת הפינוי. היו שרצו להתפנות לחלוצה, ללא פקודה של הצבא, וכך להתרחק מהכוחות המצריים. הרוב גרס שאין להתפנות ללא החלטת הצבא. וזאת הייתה ההחלטה שהתקבלה.

החבר לא זכר מתי בדיוק התקיימה השיחה הזו - האם זה היה לפני שהגיעה התגבורת או שאנשי התגבורת כבר היו שם. הוא לא ידע אם הם שותפו בהחלטה שנתקבלה. את אבא שלי, הוא זכר כבחור גבוה ותמיר, והוא לא הזכיר שהייתה איזו בעיה אתו.

 כל העובדות האלו שהוא סיפר לי נתנו אמינות מסויימת לסיפורו של אבי. אבל לפי סיפורו של החבר הוא לא זכר את אבי כ"ממריד" או כעושה צרות... ובכל זאת ידעתי שבין אמא ואבא אמי הייתה האדם האמין שיכולתי לסמוך עליו...אז מה באמת קרה שם?

ממרחק השנים זה כבר לא באמת חשוב לי. אני אוהב אותו עם חולשותיו, עם כעסיו, עם מריבותיו הבלתי פוסקות עם העולם... ולפעמים אני שונא אותו עדיין.