תאונת הדליג'אנס

סוג של תאונת ״פגע וברח"  כשהפוגע הוא ילד חסר אונים ונקלע שלא ברצונו לסיטואציה והנפגע בחוסר תשומת לב נגרר לתאונה,ואין אשם אחד,ואין צודק אחד ולכן העצה היתה מתאימה...מן הסתם אחריות ״נהג הדיליג׳נס״ למרחב סביבו היתה אמורה להיות גדולה יותר משל ילד בן שמונה. ובכל זאת סחבת את שק האחריות הזה כל השנים על גבך..היום כשאתה אדם מבוגר,האינך יכול להוריד את השק הזה ממך,ולראות מקרה זה בהיבט יותר אוביקטיבי?

היי יעקב גרשון ..

סיפור מרתק מעלליו של ילד הרפתקן ..זה היה יכול להגמר אחרת ..

אוהבת סיפורים על ילדי הארץ מאז ..בבקשה גרשון יש עוד ספר לנו ...

בהנאה גדולה גמעתי את הסיפור ..יום נפלא

לעמיר

הזיכרונות של תל אביב דאז חוזרים ועולים מידי פעם. הייתה זו תל אביב בחיתוליה. למי שמכיר את הל אביב היום קשה לתאר  שצפון תל אביב  היה סוף העולם  בשבילנו. הירקון  היווה את החייץ בינינו ובין "סוף העולם"   ומעבר לירקון היה ים של חולות  שהיום  זו רמת אביב . אולם אז  היה זה סוף העולם. ותמיד אני ניזכר ומעלה כאן את הסיפור של קרוב משפחה שעסק במכירת קרקעות והציע  למכירה מגרשים בחצי גרוש למטר   במקום שהיום שוכנת רמת אביב. אולם אף אחד לא רצה לקנות מיגרש בסוף העולם.  ואני מדבר על שנת 1945-50 . לאף אחד לא היה מעוף ואף אחד לא חשב  שתל אביב  תיצמח לכיוון חולות המידבר של רמת אביב.. כך היה בשנת 1933 כאשר ראש עירית תל אביב הציע לאבי לעבור לגור בצפון תלאביב. גרנו  בנוה צדק שהייתה ראשיתה של תל אביב. אאהצעה הייתה מפתה . מיגרש  חצי דונם פלוס רשיון ותוכניות בניה  בארבעים לירות. . כך עברנו לצפון תל אביב הרחוק והיינו בית בודד כשקיים באזור רק  בית ילדים יתומים. הייתי אז בן שנתיים. ומה שאני זוכר  שהתפלשנו הרבה בחולות מאחר ולא היו כבישים באזור. היום אני אוהב להתפלש בנוסטלגיה.

לכיסופית

ממבט של ילד התמונה שונה.  חוסר האונים כאשר  ניקלעתי לסיטואציה שלא יכולתי לדעת כיצד לנהוג. האם היה כאן אשםקשה להצביע על אשם. זו הייתה תאונה שנוצרה בקורח הנסיבות כאשר השוק  הצר הכיל עגלות  ,דוכנים וקונים רבים. . קשה היה לילד בן שמונה להעריך את הסכנות.  קשה היה גם להעריך כיצד יתפתחו העיניינים כאשר מעורבים בכך ערבי ויהודי. העצה  של האלמוני לברוח הייתה מחוייבת המציאות  והיא שגרמה לי לברוח. . אסור לשכוח שמדובר בילד בן 8. ובאותה תקופה  ילד בן שמונה היה פחות עצמאי מילדים של ימינו שנחשפים  לארועים השונים באמצעות המדיה . גם היום איני חושב שהייתי אשם.  הרי מדובר בעגלה וסוסים וסייס שמצליף בשוטים. . השוט מכוון את הסוס  והסוס חייב להגיב במהירות אחרת תגיע הצלפה נוספת. חחח. מנסה להצתדק  ואולי אני טועה. את הארוע ששמור אצלי בזיכרון העלאתי מנקודת מבטו של ילד ללא ניסיון ליפות.

למדלן

מעללים ותעלולים בשפע . הייתה זו תקופה שתל אביב הייתה עיר שקטה ובערבים היו הרחובות ריקים. . בכדי לבקר בקולנוע היינו צריכים ללכת ברגל מרחק ק"מ עד לתחנת האוטובוס הקרובה ומשם לתפוס את האוטובוס  בשעה הנכונה. בלילה היו הרחובות חשוכים  ואני זוכר  כילד  כיצד  הפליא אותי שאחי הבוגר ממני מצא את קולנוע אופיר ברחובות החשוכים (רק מאוחר יותר הבנתי שאני עיוור לילה.).     לבקר בקולנוע  אחד העם היה ארוע יוצא דופן.  . קולנוע עשוי עץ עם גדר עץ שרבים ניסו לקפוץ מעליה ולחסוך את מחיר הכרטיס  בגרוש  וחצי שבו יכלו להיכנס  3 צופים. . זה היה ארוע מיוחד  רואים גם סרט וגם הצגה חיה. טרזן וטנק האויב  המתקדם בג'ונגל  ומלווה בקולות  הקהל שמיעצים לו להיכן כדאי לו לפנות. "פנה שמאלה, האוייב נמצא מימין". חחח איזו הצגה של הקהל המלווה את הסרט לכל אורכו עם עצות מועילות . . איזה יופי של תקופה הייתה זו.

בימים רגילים ערכנו קרבות בין שכונות. קרבות עם רוגטקות שיורות אבנים. פיצחנו ראשים  וקרענו בגדים אולם לא שמרנו טינה כי הקרבות האלו התנהלו לפי קוד מסויים שניקבע. ולמחרת המשכנו להיות חברים. ואם פיצחתי ראש  קיבלתי טיפול  עם תרופת סבתא. . סבתי וידה  הייתה כמעט רופאה. כף מלאה בקפה על הפצע הפתוח בראש  וחבישה עם מפית היא התרופה הטובה של סבתא שהייתה כמעט רופאה. כמעט , כי לא למדה רפואה.

וזה בדיוק מה שטענתי. שעדיין אתה נושא את אותה תאונה ממבטו של ילד בן 8, כשאני מעריכה שמאז עברו כמה שנים טובות..אבל הסיפור לכשעצמו בנוי יפה ומכניס אותי כקוראת לאותה אווירת תל אביב החולית והבתולית. נהניתי גם מהסיפור עצמו וגם מהסיפור האישי. תודה.

ליעקב גרשון היקר,

הדילג'אנס שלי קשור למאורע שהתרחש בשנת 1932 , בחג השבועות.
אימי זכרונה לברכה כרעה ללדת ואבי זכרונו לברכה הזעיק עראבנג'י, הלא הוא הבלגולה דאז.
אימי סרבה לחלל את החג והעדיפה להתנהל ברגל עד בית היולדות. אבי שהיה פחות אדוק ממנה העמיס אותה על הדילג'אנס בעל כורחה והאיץ בבלגולה לבית החולים. כפסע היה בין לידתי בדילג'אנס ובין לידתי החפוזה בבית החולים הדסה הישנה בירושלים. את הסיפור הזה שמעתי כמה וכמה פעמים מאימי זכרונה לברכה.

לברוך הלוי

זר לא יבין זאת. הדליג'נס היה כלי התחבורה במשך שנים רבות. נסעו בו לירושלים ולחיפה עוד לפני  שניכנסו האוטובוסים למעגל התחבורה. . העלאתי כאן בעבר סיפור על  נסיעה  של משפחת אמי מחיפה לירושלים בדליג'נס. סיפור עם שודדים בדרך . בהזדמנות אעלה אותו שוב