שיטוטים וירטואליים ברחבי תבל באמצעות סיפורי חיים

במסגרת שיטוטיי הוירטואליים בארצות תבל, לא, לא באינטרנט, אלא באמצעות הקשבה לסיפורי חיים של ישראלים ותיקים שנולדו בכל קצווי תבל, פגשתי לאחרונה את סיפורם של יעקב ורבקה. את סיפורם הוצאתי לאור בספר חדש, שכותרתו: "כשיעקב פגש את רבקה".
הספר כולל את סיפוריהם של בני הזוג גרינבאום, שניהם ניצולי שואה.
להלן קטע מן הספר, שבו מספר יעקב על חזרתו לכפר הולדתו בצ'כוסלובקיה, עם סיום המלחמה, לאחר השחרור ממחנה העבודה:
גילוי האמת המרה:
בדרך הביתה היינו עדיין נאיביים, חשבנו שהנה אנו חוזרים לביתנו והכול יחזור להיות כפי שהיה. לא ידענו דבר וחצי דבר על מה שקרה במלחמה, על גירושם של כל היהודים למחנות ההשמדה. כחיילים במחנה עבודה לא שמענו על כך דבר.
עם הגיענו לעיירה קפושאני ראינו את בית-הכנסת שהפך לרפת. שם פגשתי צועני שהתגורר בקצה השדה שלנו. הוא סיכם בפניי את התמונה כולה, באומרו: "אין לך לאן לחזור! לא נשאר דבר, לא בית, לא רפת, לא שדה, ובעיקר - לא משפחה! כך עשו לכל היהודים באירופה!".
כששמעתי שכולם נשלחו לאושוויץ ולא חזרו משם, היה לי קשה להאמין, עדיין נשאר בי זיק של תקווה. הייתי חייב לראות זאת במו עיניי. כשהגעתי לחצר שלנו מצאתי רק חורבות, הבית היה הרוס. לא נשאר כמעט שום דבר, וכמובן לא מצאתי איש. בשטח האדמה שלנו כבר התיישבו אנשים זרים. הוא כבר לא היה שייך לנו. אפילו את הרעפים מהגג שלנו הורידו. הגרמנים הכניסו פרות לתוך אורוות הסוסים והפכו אותה לרפת. מאוחר יותר התברר לי שמכל חבריי בכפר נשארנו בחיים רק אני וחבר אחד נוסף.
כל זה התרחש בחודש ינואר של שנת 1945. החורף היה קר והיה שלג בכל מקום. הייתי רעב מאוד, אך מעל לכול הייתי המום ולא ידעתי למי לפנות. לבסוף גברו עליי כוחות ההישרדות ופניתי לשכן שלנו וביקשתי לאכול ולישון ברפת שלו. למזלי הוא הסכים. ברפת היה חם ונעים. בלילה לא יכולתי לישון, חלבתי את הפרה ושתיתי חלב. בבוקר אכלתי בבית השכן. בהסכמתו עליתי לעליית הגג שלו כדי לחפש בגדים ומצאתי בגדים של הצבא ההונגרי. הייתי חייב ללבוש משהו חם. לבשתי את המדים והלכתי לקפושאני לחפש יהודים...
רותי ליאור - כתיבת סיפורי חיים
תבורכי רותי יקרה על מיפעליי-החיים הללו שאת מעמידה!
מעניין ל'פרגן' לדחיפה מתוך מערכת-החינוך שכבר מיספר
שנים בתוכנית הלימודים דורשת מתלמידות ותלמידים לחל...
תבורכי רותי יקרה על מיפעליי-החיים הללו שאת מעמידה!
מעניין ל'פרגן' לדחיפה מתוך מערכת-החינוך שכבר מיספר
שנים בתוכנית הלימודים דורשת מתלמידות ותלמידים לחלץ
סיפוריי מישפחה מהדורות הקודמים במישפחותיהם ובוודאי
ש'תעשיית' הקולנוע התיעודי גם פתחה בפנינו עולם ומלואו