פרנץ יקירי

26.11.1945

פרנץ יקירי,

היום גמלה בליבי החלטה לכתוב לך. בעלי צבי לא יודע על-כך.

עבר עלי יום נורא. הבריטים הקיפו את הקיבוץ שלנו שבעמק חפר, וממש ליד בית התינוקות שלנו התחולל קרב בין השוטרים הבריטים והחברים שלנו. אנחנו האמהות הנחנו את התינוקות שלנו מאחורי מזרונים ושכבנו לפני המזרונים, למקרה שהבריטים יפתחו באש. בסוף הם נצרו את אישם, אבל בקרב של אלות עם חברי הקיבוץ, אחד החברים הוכה למוות בידי השוטרים הבריטים (כאן קוראים להם "כלניות" בגלל הכובעים האדומים שלהם). בגזרה אחרת של הקיבוץ הם ירו על אנשים מהאיזור שבאו לעזור לנו ושמונה אנשים נפלו מיריות החיילים הבריטים.

אתה בוודאי מתפלא על תעתועי הגורל, שהוביל את מרתה הקומוניסטית לפלסטינה, ולהצטרף לקיבוצים העומדים בראש המאבק כנגד הבריטים. האם זאת היא מרתה שכאשר היית נשוי לה בצ'כיה, ששללה את כל האידיאולוגיה הציונית, עזבה את משפחתה וחבריה והפכה לאחת ממנהיגות המפלגה הקומוניסטית?

אתה וודאי לא יודע, את כל מה שעברתי מאז שנפרדנו בקארלסבאד, כי הנאצים כלאו אותך במחנות שלהם, כ"גרמני לא נאמן", והקשר בינינו נותק לאורך כל שנות המלחמה. אבל חשוב לי שתדע את מה שעברתי בשנים האלו.

הנאצים כבר פלשו לסודטים וחברינו הקומוניסטים לשעבר מסרו להם את שמי. הייתי גרושה צעירה עם תינוקת בת חצי שנה. המשפחה שלי בישראל סידרו לי דרך מילוט מצ'כיה. מצד שני הסובייטים שלחו לי הזמנה לעבור לרוסיה, למסור את ילדתי לבית יתומים, ולהיות פעילה במפלגה הקומוניסטית ברוסיה.

עברתי התלבטות עצומה. ממש נקרעתי לגזרים. מצד אחד ידעתי שלנסוע לפלסטינה ולהיות תלויה במשפחתי זה סוף הקריירה שלי כקומוניסטית. מצד שני לא רציתי לוותר על ילדתי ולהפקיר אותה בידי בית יתומים רוסי. אף פעם לא ידעתי שהרגש האמהי שלי כל-כך חזק, אבל עובדה שהוא גבר על 13 שנים במפלגה ועל סיכויים להמשך קריירה במפלגה. כל המחשבות על "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", נמוגו מול היצור הזערורי ששכב בידי.

עליתי על הרכבת האחרונה שיצאה מהסודטים, והמשכתי ברכבות עד לנמל ברומניה. משם הפלגנו לעבר בירות, ומשם חצינו את הגבול ברגל בואכה פלסטינה.

בארץ נפתח פרק חדש בחיי.

לא היה לי קל. למרות שלכאורה חזרתי  לחיק משפחתי. קשה היה ליצור את הקשר עם המשפחה לאחר שנות ניתוק כה רבות, לאחר שהייתי ידועה כאנטי ציונית במשפחה כה ציונית. למעשה איבדתי הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לי, וגם לא חסכונות.

בארץ קיבל אותי אבי, אותו אב שגירש אותי מביתו וביתי בגיל 17.  הוא עזר לי בשלבים הראשונים של קליטתי בארץ. אך אבי הציג לי תנאי: אני לא אתקרב לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. קיבלתי את זה, כי הייתי מטופלת בילדה.

אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלי חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתי, כי הוא לא היה בעל אמצעים . לכן החליט לשלוח אותי לכפר-חיטה, הכפר הסמוך לקיבוץ "גבעות", מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שהייתה לי אחות בגבעות. אני שכרתי חדר בכפר, ואת בתי הכנסתי לבית ילדים בקיבוץ.

 בגבעות נפגשתי עם צבי, וינאי מאוסטריה, חבר קיבוץ  כבר משנת 1934 . צבי ואני התאהבנו זה בזה. הוא היה בחור יפה תואר וגם משכיל מאד.

צבי הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן איתי, והוא דורש שיקבלו אותי לקיבוץ, עם בתי.

 הקיבוץ סירב להיענות לבקשת צבי. הנימוקים היו שניים: קודם כל ידעו שאני חולת לב, ובאותן שנים לא קיבלו אנשים עם מחלה כרונית לקיבוץ. שנית אני הייתי "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוני מפעילותי האנטי ציונית בצ'כיה. צבי החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה, איתי ועם בתי, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת זה נמשך שנתיים.

ואז, ערב אחד מזכיר הקיבוץ, צבי ואני נפגשנו ליד הבריכה של הקיבוץ, לשיחה על ה"מצב". אני ישבתי על ספסל מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים ראיתי איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות הקיבוץ. אבל בסוף הן נפלו. אחרי שעה של הקפות כאלו, צבי בא אלי עם פנים צוהלות, והודיע לי, שהקיבוץ יקבל אותי בתנאי שאחתום על הצהרה, שלעולם לא אצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית. חתמתי, ומאז אני חיה בקיבוץ, כאשה לא פוליטית.

אתה וודאי שואל את עצמך, האם אני מאושרת? על-כך אכתוב לך במכתב הבא.