מרתה לא מאושרת

פרנץ יקירי,

נשארת ידידי האמיתי היחיד, ואני מחכה לעצה ממך, מה לעשות עם חיי.

שאלת אותי עם אני מאושרת, וזה היה עוד לפני פרידתי מצבי. טוב אז אני לא מאושרת, זאת האמת. למעשה אני לא יכולה להיות מאושרת בקיבוץ.

כאן מסתכלים קודם כל על כישוריך בעבודה, ואני חולת לב כרונית, ולא יכולה לגמור יום עבודה מלא, ועובדת בעבודות נשיות ופשוטות, כגון מטבח, בתי ילדים וכדומה. יש פה הרבה נשים "גבריות". הן לא מתאפרות (אני היחידה בקיבוץ שמתאפרת). על בושם הן לא שמעו. תחומי העניין שלהן הם ענפי המשק והייצור. גם נושאי השיחות שלהן מוגבלים למשק, לקיבוץ, לרכילות הקטנה. אני שבאתי מהעולם הגדול לא משתלבת בחברה כזו. על פולטיקה וענייני העולם הגדול, נאסר עלי לדבר, כחלק מההסכם של כניסתי לקיבוץ. מאד חסרה לי הפעילות המפלגתית שהורגלתי בה ב-13 השנים בצ'כיה. הנה אתה כותב שחזרת לפעילות פוליטית, ושזה מוסיף טעם לחייך. אני לכודה כאן בקיבוץ ומעלי האיום שלעולם לא אעסוק בפוליטיקה. בנוסף אני לא ממש ציונית. אני כואבת את כאב הערבים ברחו במלחמת השחרור. מדובר על מאות אלפי ערבים, ביניהם שני כפרים ממש ליד קיבוצנו. הקיבוץ שלי לקח את כל השטחים שלהם. אני הטפתי תמיד לאחוות עמים, ועכשיו העם שלי מגלה אטימות לב לגורלו של העם השכן.

עכשיו כשהתגרשתי הסיכויים שלי למצוא בן זוג קלושים ביותר. הריבים שלי ושל צבי התפרסמו בכל הקיבוץ, וגברים מפחדים ממני. הקיבוץ הוא חברה קטנה וסגורה. אנחנו לא יוצאים כמעט מחוץ לקיבוץ, אז איך אני אפגוש מישהו מתאים לי? אני רק בת 35 אני לא מוותרת על זוגיות.

היחסים שלי עם תמר אמביוולנטיים. מצד אחד יש בינינו יחסים של אהבה עמוקה. אני הייתי המשען שלה בכל התקופה שגרנו עם צבי. אני משקיעה בה הרבה. מצד שני היא קצת מתביישת באמא שלה שמתאפרת, שלא מתמצאת כלל בחקלאות, שהיא לא ממש קיבוצניקית.

היחסים שלי עם אהוד טובים. כמובן שאני אוהבת אותו מאד וגם הוא אוהב אותי. הוא לא מבין את כל הקונפליקטים שלי עם צבי, אבל הוא בכל זאת מבין משהו, הוא בן 6 וסובל בשקט. האמת היא שאני לא שוחחתי אתו על המצב החדש, ואני חושבת לעשות זאת בקרוב.

פרנץ אומרים שנשים אוהבות לעסוק בבעיות, וגברים אוהבים לעסוק בפתרונות. סתם אמירה שוביניסטית, אבל יש בה משהו. אני טובעת בבעיות, ובאופן ממש לא פמיניסטי מבקשת ממך להציע לי פתרונות.

בידידות עמוקה

מרתה