מרים פונה לאחיה

לאחי החביב שלום רב,

7.3.1951

בוודאי כבר הגיעו אליך השמועות על תוכניותי החדשות. אני עומדת מול התנגדות כללית של כל ענפי המשפחה ולא קל לי עם זה. החלטתי לפנות אליך, כי אתה עבורי דוגמה לאדם שלא הולך בתלם ובכל זאת מממש את עצמו, ואני מקווה שתבין אותי ותתמוך בי. קשה לעמוד מול לחץ דעת הקהל ללא תומך אחד אפילו.

בגיל 22 עזבת את הקיבוץ, ועוד קיבוץ שהיו בו רבים מבני משפחתך, כי הבנת שהקיבוץ לא יאשר לך לימודים גבוהים, ואתה רצית להיות ד"ר להיסטוריה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייסת לצבא הבריטי, עזבת את הלימודים ונפלת בשבי. 4 שנים היית בשבי הגרמנים, וכשחזרת לכאורה שבר כלי, חזרת לספסל הלימודים, ונשאת אשה. נהיית למרצה מבוקש וגם הקמת משפחה לתפארת. היום אתה המצפן של משפחתנו ולכן חשובה לי תמיכתך.

אבינו שתמיד מרר את חיי ממש מתנגד ומאיים שאם אי-פעם אצטרך עזרה הוא לא יעזור לי. הוא אומר לי, מרים את אשה חולה והקיבוץ זה הפתרון בשבילך. חוץ מזה השתגעת להתחתן עם "גוי", ועוד גרמני, ועוד אחד שהתגרשת ממנו כבר פעם? מי אומר לך שהפעם תסתדרו, ושהוא יקלט בארץ? נכון, אני אף פעם לא חיבבתי את צבי, אבל הוא לפחות היה חבר קיבוץ ונתן לך בסיס כלכלי. כל מילה בסלע, לא הצלחתי לענות לו.

אחותי, סימה, חברת הקיבוץ שבעבר מאד לא התלהבה שאני אקלט כאשה חולה וקומוניסטית לשעבר, נתנה לי "שטיפה": "את מזלזלת במה שהקיבוץ עשה למענך. כמה מאבקים נאבקנו בשביל שהקיבוץ יקבל אותך (היא לא נאבקה כלל...) ועכשיו את רוצה ללכת כי הגיע האביר על הסוס הלבן? מרים את תאבדי את כל זכויותייך בקיבוץ, בכל זאת היית כאן למעלה מעשר שנים ואת חברת קיבוץ, את עוד תצטערי על כך."

לא אאריך בסקירת עמדות כל בני משפחתנו הענפה. לכולם זה נראה מהלך שגעוני.

אני מאד מקווה שאתה תבין אותי, אני צריכה קצת תמיכה.

באהבה

מרים