הזדמנות שנייה - השלמת פערים

פרנץ אהובי, כמה נעים לי לקרוא לך כך.

25.11.1950

כן, כן, כן! אני אוהבת אותך! מה יש לא לאהוב אצלך? אתה יפה, אתה נדיב, אתה חכם ואתה אמיץ. התוכנית שלך באמת נראית לי אפשרית לביצוע, אם אתה תהיה מוכן לעשות את כל הדרך הזו.

מבחינתך זאת תוכנית מאד אמיצה. אתה רוצה לעלות לארץ ששונאת גרמנים. למשל, אצלנו בקיבוץ, אסור לדבר גרמנית במקומות פומביים, כמו חדר- אוכל. לכן אני מייעצת לך להתחיל ללמוד עברית. אתה שהיית אתיאסט מושבע מצהיר שאתה מוכן להתגייר, מי פילל  ומי מילל, ועוד אתה כותב שאתה עושה זאת מתוך הזדהות עם העם היהודי.

הפגישה עם משפחתי, עם הורי, לא תהיה קלה. הם יגידו "המרים הזאת (זה שמי היום) משגעת אותנו. סוף סוף מצאנו לה מקום אידיאלי, בלי בעיות פרנסה, מתאים לאידיאלים הקומוניסטים שלה, התחתנה עם חבר קיבוץ, ועכשיו היא מפרקת את הכל, והולכת להרפתקה חדשה, להתחתן עם בחור שהיא התגרשה ממנו." אבל אתה הרי לא מפחד מכלום, אני מאמינה שתצלח את כל הקשיים. גם אני הייתי פעם כזו, אתה זוכר אותי בתנועה? אבל השתניתי מאז שנולדו הילדים.

אני מתארת לי שלא היה קל לך להיפרד מוויויאן, ומקווה שהחיים איתי ועם בתך יפצו אותך. אני באמת אוהבת אותך. אתה יודע, לפני שבועיים היה סרט בקיבוץ – מלחמה ושלום -  והגיבור ששיחק בסרט את אנדריי בולקונסקי (לצד אודרי הפבורן) היה מל פרר. מחוץ לזה שהוא יפה תואר, הוא דומה לך. יש לכם את אותם עצמות לחיים גבוהות. בלילה לאחר הסרט, בכיתי. חשבתי שאתך הייתי יכולה להיות מאושרת. חשבתי גם שאבא שלי הרס לי את היחס לגברים. לא ידעתי לוותר, ובנישואים סוד ההצלחה הוא ביכולת לוותר. (הוא התעלל בי מינית בילדותי, נושא שהמשפחה הדחיקה והשתיקה, ולא סיפרתי לך עליו עד היום). אתה יודע שבגיל 17 הוא גירש אותי מהבית כי לא הסכמתי לעזוב את התנועה הקומוניסטית ואסר על בני המשפחה לקיים כל קשר עימי. אני חושבת שיש לו רגשות אשמה ביחס אלי, ולכן מצידו לא צפויים להערכתי קשיים. אבל יש לי עוד עשרות קרובים בארץ קיבוצניקים ואחרים, אנחנו מין שבט כזה, ואני רוצה שתכיר אותם ושהם יקבלו אותך.

תמר כבר מאד הייתה רוצה להיפגש איתך. הראיתי לה את התמונות שלך, סיפרתי לה עלייך, ועכשיו כשיש בינה לבין צבי נתק מוחלט, היא מדברת על-כך שיהיה לה אבא חדש. תמר יודעת גרמנית מהשנים שהייתה עימי ועם הורי לפני כניסתנו לקיבוץ, אז לא יהיו לכם בעיות תקשורת. לעומת זאת אהוד יודע רק עברית. לכן אני מפצירה בך שתתחיל ללמוד עברית. גם כך המצב יהיה די מבלבל בשבילו. פתאום יהיו לו שני אבות. אני סומכת על צבי שהוא לא ישמיץ אותך לפני אהוד. הוא אדם אצילי, למרות מחלתו הנפשית.

יש לי הרבה תוכניות לתקופה שתבוא לאחר שנתאחד ונעזוב את הקיבוץ. אני בטוחה שיהיה לנו טוב, כי אנחנו מכירים זה את זה מנעורינו, ולכן אנחנו מבינים זה את זו. אני מאושרת, אני בהיי.

נשיקות וחיבוקים ממני (קרא לי מרים).

27.12.1950

למרים היקרה שלום רב,

אני כבר רוצה להיות איתך, לידך, לנשק אותך ואת תמר.

נדמה לי שהצלחתי להפיח בך את אומץ הלב שתמיד איפיין את מרים שהכרתי. ברור שעכשיו, שלא כמו בתקופה שאני הכרתי אותך את צריכה להביא בחשבון הרבה גורמים, את תגובת המשפחה, את תגובת ילדיך, את תגובתו של צבי ואת תגובת הקיבוץ.

אני נותרתי לבדי בעולם (יחד עם אימי ואחותי, שגרות לצידי באמריקה). הנאצים השמידו את כל משפחתי ברדיפתם אחרי. היו להם רשימות מדוייקות מי היה חבר המפלגה הקומוניסטית, והשיטה שלהם הייתה לענות את בני המשפחה עד שהם יסגירו את בן-משפחתם. בני משפחתי לא ידעו איפה אני מסתתר, עינו אותם והוציאו אותם להורג. דבר זה מעיק על מצפוני, הרי ידעתי על הנעשה איתם ויכולתי להסגיר את עצמי. אבל אני הייתי במחתרת, וכל מה שעניין אותי הייתה הלחימה בנאצים. אני הייתי בין הלוחמים שירו על מכוניתו של היידריך שעמד בראש יחידת הריגול הנגדי ה- S.D , והיה בין האחראים להשמדת היהודים. הוא היה ממארגני ועידת ואנזה.  הוא התעלל גם באוכלוסיה הצ'כית ולא רק ביהודים ולכן הרגנו אותו ליד הכפר לידיצה. נקמת הגרמנים הייתה אכזרית מאד: הם רצחו את כל הגברים שבכפר ואת הנשים והילדים שלחו למחנות ההשמדה. למעשה הם הרגו כנקמה עוד 1300 צ'כים. לבסוף הם תפסו אותי, ועל העינויים והתלאות שעברתי שם אינני רוצה לכתוב הפעם.

את רואה, כל הדברים הנוראיים האלו שראיתי במו עיני, ולאחר השואה מה שקראתי על העם היהודי, כל אלו קרבו אותי אל עמך. רעיון הגיור וההצטרפות לעם היהודי לא נולד בחודשים האלו. הכרתי גרמנים שכבר עשו זאת.

מרים, אנחנו חיים בעולם נורא. בימים אלו מארגן המשטר הקומוניסטי הנפשע בצ'כיה משפט גדול נגד כל מנהיגי התנועה הקומוניסטית "המקורית" בצ'כיה. האשמה היא בגידה ושיתוף פעולה עם אמריקה הקפיטליסטית. אלה החברים שלנו, מנהיגי המפלגה שמלפני המלחמה. אנו יודעים שהם לעולם לא היו עושים את מה שמייחסים להם. הם הגיעו לצמרת המדינה ועתה סטאלין רוצה לסלק אותם. מוציאים מהם "וידויים" בעינויים נוראיים ואז דנים אותם למוות. כל זה מביא אותי לבקש אמונה חדשה, ולמחשבה שאולי אמצע אותה בדתכם, בארצכם ובמדינתכם.

מכל מקום, התחלתי תהליך גיור אצל רב רפורמי בשם אברהם קמינסקי. אני לומד איתו גם עברית, וגם מצוות, הלכה ופילוסופיה יהודית. היום למדתי קטע יפה ממסכת סנהדרין שמתאים לשלב בו אנו עומדים בחיינו: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם..." מה אני רוצה לומר בכך? את עומדת כרגע במצב שבו הרבה גורמים ינסו להסיג אותך מתוכניתך, ינסו לשכנע אותך שמהלכייך לא אחראיים ויפגעו בהרבה אנשים. תזכרי תמיד את המשפט העתיק הזה, אשר משמעותו היא כי זכותך וזכותי להיות מאושרים.

אני מחכה שתגידי לי מתי את רוצה שאבוא, ואז אמכור את מעט החפצים שברשותי, ואבוא לארצך.

אוהב אותך כל יום יותר,

פרץ אברהם (שיניתי את שמי לשם יהודי).

לאחי יוסי החביב שלום רב,

7.3.1951

בוודאי כבר הגיעו אליך השמועות על תוכניותי החדשות. אני עומדת מול התנגדות כללית של כל ענפי המשפחה ולא קל לי עם זה. החלטתי לפנות אליך, כי אתה עבורי דוגמה לאדם שלא הולך בתלם ובכל זאת מממש את עצמו, ואני מקווה שתבין אותי ותתמוך בי. קשה לעמוד מול לחץ דעת הקהל ללא תומך אחד אפילו.

בגיל 22 עזבת את הקיבוץ, ועוד קיבוץ שהיו בו רבים מבני משפחתנו, כי הבנת שהקיבוץ לא יאשר לך לימודים גבוהים, ואתה רצית להיות ד"ר להיסטוריה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייסת לצבא הבריטי, עזבת את הלימודים ונפלת בשבי. 4 שנים היית בשבי הגרמנים, וכשחזרת לכאורה שבר כלי, חזרת לספסל הלימודים, ונשאת אשה. נהיית למרצה מבוקש וגם הקמת משפחה לתפארת. אתה מימשת את שאיפותיך והיום אתה המצפן של משפחתנו ולכן חשובה לי תמיכתך.

אבינו שתמיד מרר את חיי ממש מתנגד לתוכניתי ומאיים שאם אי-פעם אצטרך עזרה הוא לא יעזור לי. הוא אומר לי, "מרים, את אשה חולה והקיבוץ זה הפתרון בשבילך. חוץ מזה השתגעת להתחתן עם "גוי", ועוד גרמני, ועוד אחד שהתגרשת ממנו כבר פעם? מי אומר לך שהפעם תסתדרו, ושהוא יקלט בארץ? נכון, אני אף פעם לא חיבבתי את צבי, אבל הוא לפחות היה חבר קיבוץ ונתן לך בסיס כלכלי". כל מילה בסלע, לא הצלחתי לענות לו ופרצתי בבכי.

אחותי, סימה, חברת הקיבוץ שבעבר מאד לא התלהבה שאני אקלט בקיבוץ כאשה חולה עם בעיות לב, וקומוניסטית לשעבר, נתנה לי "שטיפה": "את מזלזלת במה שהקיבוץ עשה למענך. כמה מאבקים נאבקנו בשביל שהקיבוץ יקבל אותך, ועכשיו את רוצה ללכת כי הגיע האביר על הסוס הלבן? מרים את תאבדי את כל זכויותייך בקיבוץ, בכל זאת היית כאן למעלה מעשר שנים ואת חברת קיבוץ, את עוד תצטערי על כך."

לא אאריך בסקירת עמדות כל בני משפחתנו הענפה. לכולם זה נראה מהלך שגעוני.

אני מאד מקווה שאתה תבין אותי, אני צריכה קצת תמיכה.

באהבה

מרים

מרים אחותי היקרה,

7.4.1951

את יודעת שאני תמיד אעמוד לצידך. את היית ונשארת האחות האהובה עלי. את זוכרת איך התחבאתי מתחת לשמלתך, בקארלסבד, כאשר השוטר רדף אחרי? ואיך חסמת את דרכם של השקוצים הצ'כים שרדפו אחרי? היית כל-כך אמיצה שאני תמיד הערצתי אותך, גם כשהפכת לקומוניסטית ואבינו זרק אותך מהבית. אני בטוח שתצאי מהמשבר הזה בשלום, ואפילו מחוזקת יותר.

אני תמיד אומר שבשביל לעשות מעשה טוב ואמיץ, מספיקה סיבה אחת טובה, ובשביל הימנע ממנו תמצאנה הרבה סיבות. אני חושב שאתם, את ופרנץ (פרץ), הולכים לעשות מעשה טוב, שייטיב עם שניכם וגם עם ילדייך.

נראה לי ששניכם לא הפסקתם לאהוב זה את זה, ורק המלחמה הפרידה ביניכם. אחרת לא הייתם חוזרים זה אל זה כל-כך מהר, אחרי פרידה של יותר מעשר שנים. פרנץ הכיר אותך כשהיית בשיא זוהרך, כמעט ממנהיגות המפלגה, הוא מבין את אישיותך הרבה יותר טוב מצבי ואולי גם כל גבר אחר. פרנץ הוא לא סתם גרמני. הוא גרמני שנלחם בנאצים וסיכן את חייו לשם כך. העובדה שהוא רוצה להתגייר וכבר התחיל ללמוד עברית ומסורת יהודית, וברור לו שהא יחיה בארץ, היא מעשה אמיץ שפותר הרבה מהמכשולים שיעמדו בפניכם.

פרנץ צודק כאשר הוא אומר שהקיבוץ אינו מסגרת חיים מתאימה לך. הקיבוץ הגיע להישגים גדולים ביישום רעיון השיוויון. אבל זה הלך על חשבון רעיון "החרות". גם אני נאלצתי לעזוב את הקיבוץ ברגע שהבנתי שאני רוצה בקריירה אקדמית. את, כל חייך הקדשת למאבקים פוליטיים, נאלצת לחתום בכניסתך לקיבוץ על הסכם משפיל שלא תעסקי יותר בפוליטיקה. את עובדת בעבודות שחורות, אינך מקבלת תפקידים ונחשבת לאדם חולה, קומוניסט, ולא ממש ציוני. זה כמו להיות באמריקה – כושי, קירח וזקן (בדיחה של התוכנית "שלושה בסירה אחת"). את לא צריכה לראות את רצונך לעזוב את הקיבוץ ככשלון. לא לכולם מתאים לחיות בקיבוץ.

אני סבור שאחרי שתצאי מהקיבוץ, עם האמצעים של פרנץ, תוכלי להתמסר ללימוד עברית, ואז תוכלי להפוך לעתונאית חשובה באחד מעתוני השמאל. כושר ביטוי תמיד היה לך.

מרים, אני מאחל לך הצלחה מכל הלב, ואני ממש נרגש כשאני חושב על החיים החדשים שמצפים לך.

באהבה גדולה, אחיך

פרץ היקר,

10.6.1951

אולי נקרא לך אברהם, ופרץ יהיה שם המשפחה? אתה רואה אני כבר מתחילה להרגיש כאשתך.

המכתב של אחי מאד חיזק אותי בהחלטתי לפתוח דף חדש, בעיקר הרעיון שהקיבוץ הוא לא מקום בשבילי לחיות את שארית חיי, וגם שלמרות הפרידה של 12 השנים אנחנו יכולים להיות זוג נהדר.

אני מאד רוצה שכבר נהייה ביחד, אבל אני כל הזמן עסוקה בלתכנן איך יהיו החיים לאחר שנתאחד. כדאי שנחשוב מראש על כל הבעיות.

למשל, אני חושבת שכדאי שתבוא לארץ לאחר שתשלים את הגיור. חשוב שתופיע כאן כיהודי. אם תופיע כאן כגרמני, ועוד עם החזות הארית שלך (אתה בלונדיני, גבוה וזקוף), זה יעורר התנגדות אצל הרבה אנשים. זה לא הגיוני, אבל אל תשכח שאנחנו רק כמה שנים אחרי השואה. באופן אירוני אני חושבת שדווקא צבי יקבל אותך וידבר איתך. הוא מטיף כל הזמן בקיבוץ, שלא צריך להחרים את השפה הגרמנית, וגם לא את הנוער הגרמני שבא בהתנדבות לארץ. כרגיל הוא במיעוט, אבל הוא לא מתייאש.

תגובתו של צבי היא עדיין חידה בעיני. הוא עדיין לא יודע שאתה עומד לבוא. הוא בטוח קצת יקנא, אבל בסוף הוא יקבל אותך. כשתבוא נעבור לגור לעיר הסמוכה, חדרה, 10 ק"מ מהקיבוץ, כדי שלא להרחיק את הילדים מצבי. אני וצבי נצטרך להסדיר את עניין המשמורת על הילדים והסדרי הראיה. עד עכשיו לא עשינו זאת כי שנינו המשכנו לחיות באותו קיבוץ. זה יהיה קצת אכזרי כלפי צבי אבל אני אבקש משמורת בלעדית על אהוד. מה לעשות, צבי לא בריא בנפשו, וגם נהוג בארץ שהאם מחזיקה במשמורת בגיל הרך. אני מניחה שיהיה לך רכב, ואז הקשר בין חדרה לקיבוץ יהיה קל. אני לא רוצה להרחיק את אהוד מצבי. הם מאד קשורים זה לזה, ושני ערבים בשבוע וכל שבת שנייה הם יראו זה את זה.

לגבי תמר, אני עוד לא יודעת. אם היא מאד תרצה היא תשאר לגור וללמוד עם בני כיתתה בקיבוץ. אם היא תרצה היא תעבר לגור אתנו, בחדרה. היא  כבר בגיל 13 ולכן החברה מאד חשובה לה. היות וחדרה קרובה  לקיבוצנו "גבעות" זאת לא תהיה ממש בעיה. אולי יותר טובה האפשרות השנייה – כך נוכל להתרגל ל"מערך" המשפחתי החדש בנחת. אתה יודע שבהתחלה היא עלולה לקנא בך, שאתה לוקח לה את האמא. אתה צריך גם לדעת שבקיבוץ אין להורים מעמד חזק כלפי הילדים כמו בעיר. הילדים לא תלויים כלכלית בהורים, יש להם מחנכים ומטפלות והם גרים בבית ילדים. אתה לא תוכל להיות האב הפאטריארכלי כפי המקובל באירופה. הכי טוב שבשלב הראשון תשאיר לי את ענייני המשמעת ואתה תפנק את הילדים.

ועצה אחרונה, תלמד כמה שיותר את השפה העברית לפני בואך. זה יקל על קליטתך.

טוב, אחרי כל-כך הרבה עצות ואזהרות, אתה חושב שנהפכתי לפולניה בקיבוץ גבעות שחיים בו הרבה פולנים. אבל זה לא נכון, אני פשוט רוצה שכניסתך תהיה כמה שיותר חלקה.

אוהבת אותך, (מאד)

מרים

מרים היקרה,

11.8.1951

כל העצות שלך מקובלות עלי. אלו ילדייך ואת תחליטי לגביהם. אני נזהר מלשאול, אבל אני חייב לשאול – האם יהיו לנו ילדים משותפים, כלומר האם מצבך הבריאותי יאפשר לך להיכנס להריון? אני לא רוצה לסכן את בריאותך, ואם זה בלתי אפשרי, אז אולי נאמץ ילד? אבל לא צריך לקבל החלטות עכשיו. אני לא יודע כיצד ילדייך יקבלו אותי, אולי הם יקבלו אותי כמו אב, ואז זה לא ילחץ עלי העניין שאין לי ילדים משלי. אני מעלה את זה, כי אני פשוט רוצה שהכל יהיה גלוי בינינו.

יש עוד דבר שרציתי להעלות במכתב זה והוא הנושא של אימי ואחותי. כפי שאת יודעת הן איתי בארה"ב. אני אפילו גר אצלן עכשיו. אנחנו עברנו הרבה תלאות ביחד. רוב משפחתנו הושמדה ע"י הנאצים. אבי מת בעינויים במרתפי הגסטאפו, אחותי מתה במחנה עבודה ואחי טבע בנהר בעת בריחתנו או גירושנו מצ'כיה ע"י הרוסים. גם הרבה קרובים מדרגה שנייה מתו בזמן המלחמה. משפחתנו לא נקלטה בגרמניה, כי שם לא אהבו את מיליוני הפליטים הגרמנים שגורשו אליה ע"י הרוסים מכל מדינות אירופה המרכזית והמזרחית. וכך יצא שהחלטנו להגר לאמריקה.

אני מגיע לעיקר: אני הבטחתי לאמי, ל–