מה עם הילדים? הילדים? להם יש את הצרות שלהם!!
אני עובד עם אנשים זקנים/ מבוגרים/ קשישים/ גיל הזהב/ הגיל השלישי, (האמת שאני לא מכיר אף קבוצת גיל שכולם כל כך מסתבכים איתה כשזה נוגע לאיך לכנות אותם מבלי שאף אחד ייעלב, אבל זה כבר סיפור אחר) בדרך כלל עם כאלה שהמושג "זיקנה מוצלחת" דילג מעליהם, אומרים שרק עשרה אחוז מכלל הזקנים הם כאלה, אבל תאמינו לי גם עשרה אחוז זה המון. יום יום בזה אחר זה, הם מתיישבים מולי מספרים את סיפורם, שוטחים צרותיהם, אתה יודע "הזקנה היא לא שמחה" מסכמים כולם (כאיש אחד), סיפורים לא קלים הם מספרים, לפעמים גם על חיים שלמים של אומללות, על זיקנה שהיא באמת קשה והרבה על חוסר אונים. ומה עם הילדים? סיפרתם להם?? אולי הם יכולים לעזור אני שואל ואז בא המשפט המנצח הבא: הילדים? מה פתאום, להם יש צרות משלהם. (הבן? לא!, הוא מתגרש עכשיו.....) שמישהו פעם אחת יסביר לי מה המשפט הזה באמת אומר?? (אלה מכם שלא עונים לקטגוריה הזאת, איתכם הסליחה) משפט מנצח מספר שניים - יש להם את החיים שלהם!! (ואתם כבר לא חלק מהחיים שלהם?) לפעמים זה מזכיר לי פינה כזאת שהייתה פעם בעיתון ידיעות (נדמה לי) "עשרה משפטים שאומרים...." למה יכולה לשבת אצלי אם לשנים/ שלושה...חמישה ילדים שמתרחצת פעם בשבוע (לא מבחירה) בבגדים מלוכלכים ולא מרגישה שהיא יכולה או צריכה לבקש עזרה מילדיה?( ואולי כן מבקשת אבל לא מקבלת? ). והילדים?? לא יכול להיות שהם לא רואים מה שאני רואה, הם הרי גם נכנסים אל ההורים הביתה (??) שורה תחתונה- הם לא מבקשים עזרה והם (הילדים) לא מציעים אותה, מין מצב משונה כזה ובעיקר עצוב. מדברים על האחריות של המדינה, זה אולי נכון, אבל עוד הרבה לפני שמגיעים אל המדינה, הרבה יותר קרוב נמצאות המשפחות (כשיש כאלה כמובן). אני יושב וכותב וחושב מה אני בעצם רוצה ?? אז קודם כל שתדעו, כי אני לא יכול להתרגל לזה ואולי בעיקר שתחשבו על זה, לפעמים רק צריך להתבונן מקרוב יותר, להתעניין, להציע ולא לחכות שיבקשו. אז חג שמח לכולנו ושיהיה רק טוב.