יוסי יבלונסקי ומיכאל פיין

הרב יעקב לוי עקר לסאנשיין שבפלורידה, עיירה קטנה ליד מיאמי, כדי לטפח את הקהילה היהודית באזור. הרב לוי היה בן עשרים וארבע, רזה, בעל זקן כהה ומלא. עיניו החומות הרכות נראו גדולות משהיו בשל זוג משקפיו העבים. נלוותה אליו רעייתו הצעירה, רבקה. היא הייתה טובת לב ונדיבה, אך לא התביישה לומר את דעתה. יחדיו, הם הקימו את בית הכנסת קהילת בית שמחה. הקהילה הקטנה אהבה את הרב והרבנית הצעירים. עד סוף שנתם השלישית בסאנשיין, ילדה רבקה שני ילדים. אך הרב לוי לא היה מרוצה עם שאר מעשי יצירתם – היו לו בעיות חמורות. הבנק עמד לעקל את ביתם, את מכוניתם ואת בית הכנסת עצמו, כיוון שלא היה להם די כסף לשלם את תשלומי המשכנתא החודשיים. הפיתרון לבעיות הללו היה מיכאל פיין – היהודי העשיר ביותר בעיר, ונשיא קהילת בית שמחה. בכל שנה, הוא נתן לבית הכנסת 100,000$ - בצ'ק אחד. תרומתו הבאה עמדה להגיע אחרי שבת. בלי הצ'ק הזה.... לא! הרב לוי אפילו לא רצה לחשוב על כך. הוא לא רצה לחשוב מה יעשה אם ייאלץ לסגור את דלתות בית הכנסת והקהילה שאותה אהב. השנה הציב מיכאל פיין תנאי חשוב אחד. "אם לא תצליח לכנס עשרה גברים – מניין – כדי שאוכל לומר קדיש על אמי בשבת", כך אמר לרב לוי, "אפסיק לתמוך בקהילת בית שמחה!" השבת עמדה להיכנס תוך שעה אחת, ועדיין היו רק תשעה אנשים, כולל הרב. הרב לוי ישב ליד שולחן הכתיבה שלו והביט שוב ברשימת חברי הקהילה. הוא התקשר לכל מי שיכול היה לחשוב עליו. מדוע היה זה דווקא סוף השבוע של הארבעה ביולי, שבו משפחות רבות כל כך נוסעות אל מחוץ לעיר? הוא ניסה לחשוב מי אינו ברשימה, וחייך. עדיין הייתה לו תקווה אחרונה אחת – יוסי יבלונסקי. כמובן! יוסי לא ייסע מחוץ לעיר. ליוסי לא הייתה מכונית שבה יכל לנסוע. כן, יוסי יהיה הגבר העשירי וישלים את המניין! הוא חייג את מספרו של יוסי. "אנו מצטערים, אך המספר שחייגת אינו מחובר זמנית. אנא בדוק את המספר וחייג שוב או בקש עזרה מן המרכזייה". כלומר: יוסי שוב לא שילם את חשבון הטלפון שלו. הרב לוי הביט בשעונו. ארבעים דקות לפני שקיעת השמש. נשאר רק דבר אחד לעשותו. הוא זינק לתוך הדודג' החלוד שלו ועשר דקות לאחר מכן נקש על דלת דירתו של יוסי. אין תשובה. הוא נקש שוב. ושוב. ושוב. לבסוף סב המנעול ויוסי יבלונסקי בן החמישים-וארבע הופיע בפתח. יוסי נראה נורא, אפילו בהשוואה לעצמו. שערו האפור נתלה מראשו בכל הכיוונים, וריח זיעה נדף מגופו הנמוך והשמנמן. הוא עמד שם, לבוש רק זוג מכנסיים קצרים וגופייה מוכתמת, והביט אל הרב בציפייה. "יוסי! מה שלומך?" שאל הרב בנימה מעודדת ככל שיכול. "אל תשאל, כבוד הרב!" השיב יוסי נוגות. הרב הרים את גבותיו הכהות. "אבל אני מוכרח לשאול, זו העבודה שלי". "טוב, ובכן, במקרה זה, מצבי לא כל כך טוב", הודה יוסי. הרב עטה ארשת השתתפות על פניו. "יש משהו שאוכל לעשות למענך?" "לא... אולי... טוב... אני לא יודע, כבוד הרב". הרב הרים את כפותיו והביט מעלה לשמים. ענן גשם כהה הלך והתקרב. "יוסי, אתה חושב שאולי אוכל להיכנס לפני שירד מבול, כדי שנוכל לחשוב על כך ביחד?" "בוא, תיכנס", אמר יוסי וזז הצידה. "הדירה הייתה במצב מבולגן מאין כמוהו. כלים שלא נשטפו מזמן נערמו בכיור, האשפה עלתה על גדותיה ונשפכה על הרצפה, ובגדים מקומטים היו פזורים בכל מקום. הרב הזיז זוג מכנסי עבודה מוכתמים מאחד מכיסאות המטבח, והתיישב. "אז מה לא בסדר, יוסי?" "מה לא בסדר? הכל לא בסדר. חיי הם "לא בסדר" אחד גדול... אתה רוצה קצת יין, כבוד הרב?" "לא, תודה, יוסי. אני לא שותה לפני שבת". "שבת? מה, כבר שבת? אתה יודע, לפעמים אני מאבד קשר לזמן, כבוד הרב". יוסי מזג לעצמו כוס גדולה של יין אדום וישב ליד השולחן עם הרב. הרב פזל לעבר שעונו באור העמום. "השבת נכנסת בעוד עשרים דקות, יוסי, והבטחתי למיכאל פיין שיהיה לנו מניין. יוסי, יש לך הכבוד להיות הגבר העשירי". יוסי לגם מן היין. הוא פלט גיהוק, נראה נבוך, ואז אמר, "לא, תודה, כבוד הרב". אחרי דבריו של יוסי נשמע קול רעם מתגלגל. "לא, תודה?" חזר אחריו הרב כלא מאמין. "כבוד הרב, אני לא יכול ללכת יותר לבית הכנסת". "למה לא?" "כבוד הרב, כי אני לא מאמין יותר באלוקים". הרב חש רעם מתגלגל בתוך מעיו. "יוסי, בוא, תתלבש, ובוא נדבר בדרך". תחת מבטו החודר של הרב, קם יוסי ממקומו והלך לחלון המטבח. השמיים התקדרו יותר ויותר מדי רגע חולף. הוא פנה לאחור והביט ברב. "כבוד הרב, כשאתה מביט בי... מה אתה רואה?" הרב לוי נאנח והניד בראשו. "אני רואה איש טוב, יוסי". "ילדים צוחקים ממני כשאני עובד לידם ברחוב. הם אומרים, 'הנה בא האיש המסמורטט! איש מסמורטט, איש מסמורטט'!" "אתה איש טוב, יוסי". "טוב למה, כבוד הרב? טוב לכלום, זה מה שזה". "נו, יוסי..." "כבוד הרב, למקרה שעדיין לא הבנת את זה, כשנולדתי לא זכיתי בשום פרסים בתחום המראה החיצוני. ובאשר לחוכמה, המוח שלי לא תמיד עובד טוב. מעולם לא הייתה לי אישה, אפילו לא חברה. אין לי יותר חברים. יש לי כמה קרובי משפחה, אבל הם לא מתקרבים אליי. הם פוחדים שאלווה מהם עוד כסף". "יוסי ––", ניסה הרב להפסיק את שטף דבריו, אך יוסי המשיך לדבר. "כבוד הרב, הבט סביבך. כל מה שיש לי זה הדירה הקטנה והעלובה הזאת, שהיא כל שאני יכול להרשות לעצמי עם העבודה העלובה שיש לי. אני אוסף אשפה על הכביש הראשי בעזרת מקל מחודד. זאת הפרנסה שלי. זה מה שאני עושה. אני אוסף עטיפות ובדלי סיגריות ובקבוקי פלסטיק דביקים. בעולם הזה, אני אפס. אנשים מתעלמים ממני כאילו לא הייתי קיים". "כל שנה, חיי נעשים גרועים יותר, כבוד הרב. כל שנה, אני שוקע עמוק יותר. היום קלטתי פתאום, שככל שאיעשה זקן יותר, איעשה פחות ופחות, אד שהכלום שאני עכשיו ייראה כמו משהו, בהשוואה למה שאהיה". הרב הניד בראשו מעלה מטה. "יוסי, אתה קשה מדי עם עצמך". "קשה מדי? כבוד הרב, אפילו לאלוקים אין יותר מה לעשות אתי. הוא לא נתן לי שום ברכות, והוא עוד אומר לי לא לחמוד את מה שיש לשכניי! הה! אף אחד לא רוצה להיות יוסי יבלונסקי, וגם אני מעדיף להיות כל אדם אחר חוץ ממני עצמי. איך אני יכול שלא לחמוד?" וכאן הלם יוסי באגרופו על השיש. "לא! אני מסרב להאמין באלוקים כי הוא מסרב להאמין בי". "מה אני יכול לעשות, יוסי? אמור לי במה אוכל לעזור לך". הרב לוי הגניב מבט לעבר שעונו. חמש עשרה דקות לפני כניסת השבת. יוסי ראה את הרב מציץ בשעונו והניד בראשו. "עזוב אותי בשקט, כבוד הרב. פשוט עזוב אותי בשקט". שוב הפנה יוסי את גבו ובהה דרך החלון. הרב לוי נעמד על רגליו, פסע לעבר יוסי והניח את ידו על כתפו. "יוסי, אתה חושב שאולי אוכל לעזוב אותך בשקט אחרי השבת? אני צריך איש עשירי ממש עכשיו". הוא חייך בתקווה. יוסי דחף את ידו של הרב מעל כתפו. "אני רציני, כבוד הרב. מצא מישהו אחר ועזוב אותי". "יוסי, אנא בוא אתי לבית הכנסת. בבקשה ממך. אנחנו נתפלל ביחד לברכות עבורך. אנחנו נסביר ביחד לאלוקים שהוא שכח אותך. אולי הוא יקשיב הפעם". "הו, אלוקים מקשיב, כבוד הרב. ואז הוא צוחק. הוא תמיד צוחק לתפילות שלי". "יוסי, בבקשה. כמה פעמים אני יכול להתחנן בפניך? אני זקוק לגבר עשירי. אין לי אף אחד אחר שאוכל לפנות אליו. העבודה שלי תלויה בזה. המשפחה שלי תלויה בזה. החיים שלי תלויים בזה! האם זה כל כך הרבה לבקש ממך?" יוסי פנה והביט ברב. "כן, זה יותר מדי. אולי אם היית רב טוב יותר, אלוקים היה מקשיב לך, והוא היה מוצא איזו ברכה גם בשבילי... במקום לתת לי את ידו הריקה". יוסי הלך מן המטבח לעבר דלת הכניסה. הרב הלך בעקבותיו. יוסי פתח את הדלת ואמר, "אנא צא. לך למיכאל פיין ולקהילה שלך. לך ומצא למניין שלך מישהו אחר שעדיין מאמין באלוקים". הרב לוי נאנח עמוקות. "האם אין שום דבר שאוכל לעשות בשבילך... יוסי... משהו... כל דבר... אם רק תעשה זאת למעני?" יוסי הניד בראשו לאות שלילה. הרב לוי צעד לעבר הדלת. בטרם עזב, הביט בתחינה לתוך עיניו של יוסי. יוסי הפנה את מבטו. הרב משך בכתפיו, עצר לרגע, ואז הלך משם. בנסיעה חזרה לכיוון בית הכנסת, הוא מצא את עצמו שקוע בעצבותו של יוסי. "מהי תכליתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת אדם כמו יוסי? איך אוכל להבין אותו? איך אוכל לעזור לו? יש לי אישה נהדרת ושני ילדים מקסימים. יש לי קריירה מאתגרת וקהילת אנשים טובים התלויים בי. הבעיה הגדולה ביותר שלי היא לארגן מניין למיכאל פיין. מיהו מיכאל פיין? האם הוא אלוקים? אם יחליט מיכאל פיין להפסיק לתת לנו כספים, האם אשרוד? כמובן שאשרוד. אני מוקף ברכות שלא תיאמנה, ועם זאת... חוכמתי דלה שכן איני יכול לעזור ליוסי, ידידי". ואז הפתיע הרב לוי את עצמו. הוא שכח את מיכאל פיין, שכח את המניין שלו, שכח את דבר קהילת בית שמחה ואת החשבונות שהיה עליו לשלם. הוא עצר בחריקת בלמים והפנה את הדודג' הישנה שלו לאחור. הוא טס בחזרה לדירתו של יוסי והגיע ממש דקות לפני שקיעת השמש. גשם הקיץ הכבד החל לרדת ממש עם הגיעו ליעדו. הרב לוי הלם על דלתו של יוסי. אין תשובה. הוא הלם עד שידיו כאבו, אך עדיין לא הייתה תשובה. הוא הטיל את גופו כנגד הדלת עד שכתפו כאבה. לבסוף הצליח לפרוץ את הדלת. "יוסי?" קרא הרב. "יוסי, אתה כאן?!" אין תשובה. הדירה הייתה חשוכה. הרב לא הבחין בכך קודם לכן, אך החשמל היה מנותק – בלי ספק, עוד חשבון שלא שולם. משהסתגלו עיני הרב לעלטה, חיפש סביבו. יוסי לא היה במטבח... גם לא בסלון... ואף לא בחדר השינה... אך הוא חש בנוכחותו של האיש. הוא חש גם שמשהו לא בסדר. מאוד לא בסדר. נשאר רק מקום אחד שבו יכול היה יוסי להיות. הרב פתח את דלת חדר האמבטיה. ליד הכיור עמד נר דולק, ויוסי עמד מול הראי, בוהה בבבואתו הנשקפת משם. בידו היה בקבוק של כדורים כלשהם. "יוסי, מדוע לא ענית לי?" "כבוד הרב, אתה לא שייך לכאן... לך לבית הכנסת שלך". הוא המשיך לבהות בבבואתו שבראי. "לא, יוסי, אני שייך לכאן". "עזוב אותי בשקט, כבוד הרב!" "לא, יוסי". "כבוד הרב, בבקשה. אני מתחנן בפניך. עזוב אותי!" "לא, יוסי... אני אשאר כאן אתך עד שנמצא מוצא ביחד". כשפנה יוסי לרב היו דמעות בעיניו הלאות. "כבוד הרב, אני לא יכול לסבול את כאב החיים. אתה מבין? כואב לי להיות בחיים ולהיות אומלל כל כך. האם היית יכול לחיות את חיי? הבט סביבך! האם היית יכול לחיות ככה?" "לא הייתי חי ככה... וגם אתה לא מוכרח לחיות ככה, יוסי". "כבוד הרב, התרגלתי כל כך לעובדה שלאף אחד לא איכפת ממני, שגם לי לא איכפת מעצמי יותר. מה הטעם בהופעה נקייה ומטופחת כשאתה עני ובודד, איש אינו אוהב אותך, ואין לך איש שעמו אתה יכול לפחות לדבר? כמה זמן יכול אדם להמשיך לדאוג לעצמו, כשצוחקים ולועגים לו? כמה זמן היית יכול לחיות את חיי ולהמשיך שיהיה לך איכפת, כבוד הרב? הרב לוי חשב זמן רב. "אני לא יודע", השיב, ושבר בכך את הדממה. "אז לך! הנח לי לנפשי!" יוסי זרק את בקבוק הכדורים לכיור האמבטיה וטמן את פניו בין ידיו. יפחותיו רוויות הכאב פילחו את לבו של הרב הטוב. הוא כרך את זרועו סביב כתפו של יוסי והצליח להוביל אותו אל מחוץ לחדר האמבטיה, אל המטבח. הוא הושיב את האיש האומלל בכיסא והתיישב לידו. "יוסי, לימדו אותי שבכל פעם שאני פוגש במצבים לא הוגנים בחיים, שאינני מוצא סיבה להם, עליי לומר, 'רק אלוקים יודע מדוע'". יוסי המשיך להתייפח, פניו טמונות בין כפותיו. "ואז אמרו לי להאמין ולהמשיך הלאה, כיוון שרק אלוקים יודע מדוע. הלוואי והיה לי הסבר טוב יותר בשבילך, יוסי. אתה צודק. אילו הייתי רב טוב יותר, היו לי המלים הנכונות עכשיו". כתפיו של יוסי חדלו מלרטוט. "הייתה לך אמונה זמן רב בהרבה משיכול היה כל אדם לקוות – בוודאי שזמן רב יותר מלי, ואני עוד רב!" יפחותיו של יוסי שככו מעט מעט. "אולי, יוסי, אלוקים נותן ברכות לחלשים באמונתם, לא לחזקים דווקא". יוסי הסיר את ידיו מפניו הסמוקים ובהה ברב בעיניים רוויות דמעות. "אולי אלוקים נותן מעט לחזקים דווקא, והוא שמח שברואיו הטובים ביותר צריכים ממנו מעט כל כך. אז לא, יוסי. לא יכולתי לסבול לחיות כמותך. האמונה היא הברכה הגדולה ביותר, ואמונתי קטנה משלך". "אתה מתכוון לזה, כבוד הרב?" "כן, אני מתכוון לזה, יוסי. אתה רוצה לדעת סוד?" יוסי הנהן בראשו וניגב את עיניו בקצה גופייתו. "לפעמים, כשאני מתפלל, יוסי, אני מבקש מאלוקים לא לבחון אותי כמו שהוא בוחן אותך, כיוון שאני יודע שלא אעמוד במבחן". "אתה חושב שאני חזק ממך, כבוד הרב?" "כן", אמר הרב, והתכוון למה שאמר. "חזק יותר אפילו ממיכאל פיין?" "אתה חזק בהרבה ממיכאל פיין", וגם לכך התכוון באמת ובתמים. יוסי ניגב שוב את עיניו והחליק את חולצתו בידו. ואז הביט הרב בתדהמה וראה כיצד עובר יוסי שינוי מופלא. איש זה נעמד, הזדקף והבליט את חזהו. הוא חשק את לסתו, וכאשר דיבר, היו ביטחון ותחושת תכלית בקולו. "אז בוא, כבוד הרב, ונתפלל למען מיכאל פיין. אם לא נטריד את אלוקים שייתן לו ברכות, החלש העשיר הזה יגווע". כבוד הרב לוי נעמד וחיבק את יוסי. הוא חיבק אותו זמן רב, וכאשר שחרר אותו מחיבורו, אמר, "תודה, יוסי, ידידי הטוב". הרב לוי המתין במטבח בעוד יוסי החליף את בגדיו והתלבש בבגדיו הטובים ביותר – חליפה ישנה ומהוהה שראתה ימים טובים יותר לפני כעשר שנים. הם צעדו יחד בגשם השוטף את שלושת הקילומטרים שהפרידו ביניהם לבין בית שמחה. "היה נחמד מצד אלוקים לתת לי מקלחת, לא, כבוד הרב? התחלתי להסריח כל כך שלא יכולתי לסבול את עצמי יותר". הרב הביט ביוסי וראה שהוא מחייך. ליוסי היה חיוך כמו של ילד, והרב לוי חייך אף הוא. ארבעים דקות מאוחר יותר פתחו שני הגברים – רטובים עד לשד עצמותיהם, אך רוחם טובה עליהם ביותר – את הדלתות הכבדות של בית הכנסת "בית שמחה". שמונה גברים עמדו שם והביטו בהם. שבעה מהם המתינו בסבלנות. השמיני, מיכאל פיין, הקדיר את פניו. כאשר ראו את ההבעה על פניו של האיש העשיר, הביטו הרב לוי ויוסי זה בזה. "חלשלוש", לחש יוסי לרב לוי. "עלינו להתפלל עבורו", לחש לו הרב לוי חזרה. הרב לוי צעד לדוכנו, כחכח בגרונו והחל בתפילת ליל השבת. הוא התעקש שיוסי יעמוד לצדו. בפעם הראשונה מאז זמן רב, חש הרב הצעיר שהקדוש ברוך הוא מרוצה באמת ובתמים מעבודתו.