יומן קרב

יום קרב / סיפור של רפי צור

יום ג'  9.10.73

   באור ראשון ישבתי על כיסא המפקד וצפיתי סביב. זה לא היה הטנק שלי ולא הצוות אתו יצאנו לפני יומיים. הם נשארו עם הטנק שנפגע ואני קפצתי על טנק אחר. לא הכרתי את אנשי הצוות. קשר הפנים לא פעל ונאלצתי לצעוק ולמעשה לצרוח את פקודותיי. הצוות תפקד בקושי. מטוסים חלפו מעל ראשי. שלנו? שלהם? אי שם בגובה בלתי נראה נפגע מטוס סורי והטייס שצנח נכנס לעדשת המשקפת שלי. הייתי מרותק לתנועות הטייס מתחת למצנחו. לפתע חלפו ארבעה מסוקים גדולים נושאי גייסות בתוך עדשת המשקפת. סימני הדגל הסורי בולטים עליהם. הורדתי את המשקפת. הם טסו נמוך במרחק אלף מטר ממני. כדי לירות אליהם במקלע הכבד שהיה מוצב על הצריח הייתי מוכרח לקפוץ מתא המפקד. אחזתי במקלע ויריתי לעברם. הטנקים הקרובים אלי פתחו גם הם באש. אני בטוח שזרם הכדורים הנותבים נבלע בגוף אחד המסוקים. אבל הוא נחת יחד עם המסוקים ממש מולנו מוסתרים בין סלעים וקוצים יבשים. הטנק של המ"פ חלף על ידי בנסיעה מהירה על דרך סלולה. הוא הורה לי להסתער יחד אתו בכיוון המסוקים. (כמה שעות מאוחר יותר הוא נהרג בקרב ליד בוקעתה.) ברגע הראשון לא ראיתי את חיילי הקומנדו הסורי יורדים מהמסוקים ומתפרסים בשטח שמולנו. המסוקים התרוממו באוויר. תוך כדי הסתערות ראיתי שמטוסים שלנו צדים את המסוקים בזה אחר זה. ארבע מדורות ענק התרוממו ממקום התרסקות המסוקים. נתיב ההתקדמות שלי היה מלא סלעים ענקיים ובורות. גם הטנקים האחרים קרטעו והתקדמו לאט תוך שהם יורים לכיוון הכללי של הסורים. עמדתי על כיסא המפקד גבוה מעל הצריח כדי לכוון את הנהג בין הסלעים. הטנק דילג על סלע ונפל לתוך בור. המנוע דמם. חטפתי חבטה כואבת בצלעות ונשימתי נעצרה. הנהג הניע את המנוע. הטנק יצא בתנועה איטית מהבור והמשיך להתקדם. המקלען והתותחן ירו מדי פעם אש לא יעילה. אז ראיתי את החיילים הסורים רובצים בין הסלעים. הרמתי את העוזי שלי ויריתי לעברם ללא סיכוי גדול לפגוע בגלל הטלטולים של הטנק. הפניתי מבט. על הארץ, ממש על יד הטנק שכבו חמישה חיילים סורים. כיוונתי אליהם את העוזי. שניים שכבו על פניהם, כנראה הרוגים. שלושה שכבו על גבם וכתמי דם על בגדיהם. הם השליכו מידיהם את הרובים והניעו בידיהם לאות כניעה. לא יריתי. לא יכולתי לירות בהם, למרות שחבריהם המשיכו להילחם. היה רגע שקט. במרחק מאתיים מטרים עמד זחל"ם שלנו. נופפתי לו שיבוא מישהו וייקח את הסורים. השד יודע מאין צץ הרעיון המטורף הזה.  חייל רץ לעברי. הוא ראה את החיילים הסורים במרחק כמה מטרים. הרים את הרובה שלו וירה צרור. "אל תירה"! צרחתי עליו. הוא עמד מעליהם וכיוון אליהם את הרובה שלו. "אל תירה"! צרחתי. וכיוונתי את העוזי אליו. "אם אתה יורה אני יורה בך." הוא הביט אלי כאל מי שיצא מדעתו ועשה תנועה סיבובית בידו ליד ראשו להדגים את הרושם שעשיתי עליו. "הם הורגים אותנו". צעק אלי. "הם פצועים." צרחתי וקולי נעלם. פשוט נגמר. החייל הרחיק את הרובים מהסורים בבעיטות. העמיס אותם על גבו ורץ בחזרה לזחל"ם.

מה זה היה? אני חושב לעצמי היום. מה קרה לי? פחד? לא. עצבים מרוטים ועייפות נוראה כן, אבל פחד לא זוכר שהיה. אולי שרידי הומאניות ששתלו בי בילדותי ואולי אי היכולת להרוג אדם.