חז"ל מגנים את הפרישות של משה

פרק ב – התנגדות לפרישות מינית של הנביא

במדבר פרק יב

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:

(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק:

(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם:

(ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְקֹוָק בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:

(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְקֹוָק יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:

(ט) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּם וַיֵּלַךְ:

(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:

המקרא מספר על התלונה של מרים על שמשה לקח לו אשה כושית, על תשובתו של אלוהים כלפי מרים ואהרון, ועל העונש הקשה שהשית על מרים.

המדרש הארצישראלי הקדום, לעומת המקרא מפרש את דבריה של מרים כהתערבות לטובת ציפורה אשת משה, ומציג התנגדות לנישואין ללא חיי אישות, גם כאשר מדובר בנביא:

ותדבר מרים ואהרן במשה, מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים אמרה לה מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים אמרה לה אין אחיך מקפיד בדבר לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו". (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא צט)

מדרש שני "...מאשתו, הלא גם בנו דבר כמו כן דבר עמנו ולא פירשנו מדרך ארץ, ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה כשאמרו למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה וכיון ששמעה צפורה אמרה או להם לנשותיהם של אלו, ומאיזה זמן פירש משה מדרך ארץ, אלא בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בסיני קודם מתן תורה שיקדש את העם ואמר להם לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, פירשו הם מנשותיהם ופירש משה מאשתו, ואחר מ"ת =מתן תורה= אמר ליה הקדוש ברוך הוא לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה) ואל תשוב לדרך ארץ, וכשאמרה צפורה אוי לנשותיהן של אלו הן נזקקין לנבואה שיהו פורשין מנשותיהם כמו שפירש בעלי הימני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן". (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן יג ).

המדרש מפרש את שיחתם של מרים ואהרון בסיפור המקראי, שבה כזכור מרים היא הדוברת העיקרית, כביקורת על-כך שמשה נמנע מלקיים יחסי מין עם אשתו. ניכרת בו הזדהות עם מר גורלה של ציפורה, המזוהה ע"י המדרש כאשה הכושית. במדרש השני נשמעת הטענה כי הפרישות אינה נחוצה לתפקיד הנביא: " ויאמרו הרק אך במשה, והלא אף עם האבות דבר הקדוש ברוך הוא ולא פירשו מפריה ורביה: הלא גם בנו דבר ולא פירשנו מפריה ורביה".

 אי-אפשר לומר שמוטיב הקנאה במשה בולט במדרשים אלו. נהפוך הוא: המדרש הבא מלמד אותנו כי חז"ל לא ראו בדברי מרים לשון הרע, או דברים הבאים מכוונה רעה:

"בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו, והרי דברים קל וחומר ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות ובאחיה הקטן ממנה ובינה לבין עצמה שנאמר וישמע ה' כך נענשה, המתכוון לדבר בחברו לגנאי ולא לשבח ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות במי שגדול ממנו ולפני אחרים על אחת כמה וכמה, ועוד קל וחומר..." (" ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשלז ).

המדרש אינו יכול לגנות את משה ויתר על-כן את אלוהים, ולכן הוא מציג את הפרישות המינית, כפריווילגיה ייחודית למשה:

"אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע או כשם שאני [מדבר עם הנביאים] בחלום ובחזיון כך [אני] מדבר עם משה ת"ל לא כן עבדי משה. בכל ביתי נאמן הוא חוץ ממלאכי השרת ר' יוסי אומר אף ממלאכי השרת: פה אל פה אדבר בו, פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה." ("ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא קג)

בויארין טוען כי בעוד שבבבל היה מנהגם של תלמידי חכמים נשואים להעדר מביתם לתקופות ממושכות, אף שהיה שנוי במחלוקת, חכמי א"י דחו את הנורמה הזו, כפי שניתן לראות במדרשים התנאיים, המצויים בספרי במדבר, על פרשת האשה הכושית שלקח משה. יתר על-כן הוא כותב, כי המדרשים הנ"ל מהווים כתב אישום חריף כנגד המנהג הבבלי הזה (בויארין, עמ' 166). גם הדברים שלכאורה אומר האל למרים ואהרון מדגישים את טבעו היוצא דופן של מעשהו של משה.

לדעת שנהר עצמאותה של מרים, תעוזתה ויכולתה למרוד במוסכמות עולים מהסיפור בבמדבר יב, ומהמדרשים הנ"ל. מן הפרשה הזאת עולה דמותה של מרים כסמכות מוסרית המביעה ביקורת (שנהר, עליזה, זמן אשה, עמ' 58).

מרים אחות משה, מזדהה עם הסבל של אשתו ודואגת הן לשימור המשפחה והן לאינטרסים הנבואיים שלה ושל אהרון. אין היא מקבלת את טיעוני משה (שלא נאמרים בתורה) כי התרחקותו מאשתו נובעת מצורכי הנבואה, משום שעל נביאים אחרים, ובכלל זה עליה ועל אהרון לא נאסר לקיים יחסי אישות.

מרים חשדה במשה כי לא רצה עוד באשתו בגלל צבע עורה השחור המייצג כיעור (מקראות גדולות, במדבר ל"ה, ע"ב). על כן מתוך סולידריות נשית ראויה להערצה מתקוממת מרים כנגד אחיה, גדול הנביאים (שנהר, עמ' 61).

שנהר מצביעה על מדרש שוביניסטי של חז"ל, המראה כי משה זילזל באחותו ובדברים שאמרה, ונפגע יותר משתיקתו של אהרון: "כך היה משה אומר, מרים שדיברה – כך היא דרכן של נשים, דברניות הן..." ('ספרי' במדבר, ק). בדרך זו, לדעת שנהר, מגמד המדרש, בניגוד למקרא, את דמותה של מרים ומחזק את הסטריאוטיפ הגברי כי נשים מטבען לוקות בדברנות יתר.

משה לא הגיב על דברי התלונה של מרים, אך תגובתו של אלוהים במקרא היתה קשה: הוא לא ענה על טענותיהם ביחס לאישה הכושית, אך הבהיר להם שמשה הוא במעמד אחר משאר הנביאים.

אלוהים מעניש את מרים ולא את אהרון, וזאת לדעת שנהר: "משום שהיא העזה לפרוץ את גבולות המגדר..." (שם, עמ' 63). "זכות הביקורת שמורה רק לגברים ולא לנשים". לדעת הספרי: "שניהם דיברו, אלא שמרים פתחה בדבר", ולכן האשם נתלה בה בלבד. שנהר מציינת כי פרשני 'הספרי' שהרגישו בחוסר האיזון שבכך, קבעו שגם אהרון נצטרע, אך הצרעת סרה ממנו כאשר ה' סר מעל האוהל.

יוכי ברנדס אינה מקבלת את פרשנות המדרשים, שהיא הפרשנות המקובלת ביהדות המסורתית ,מימי תרגום אונקלוס ועד הישיבות של היום, ומתקוממת ומגנה את הפרשנות הרווחת הזו.

לדעתה מרים מוקיעה לפני העם את חטאו של משה שלקח לו אישה כושית צעירה ויפה בנוסף לציפורה, וזהו מעשה לא קוליגיאלי. מצד שני לדעתה מרים עשתה בכך מעשה טוב: כי "רק בגלל מרים יודע עם ישראל שהמנהיג הכי סגפן ונזירי בתולדותיו, שהקדיש את כל זמנו ואונו לענייני הציבור, ואפילו עם אשתו החוקית בקושי נכנס למיטה, מצא לו זמן ומרץ לבילויים ליליים עם האישה הכושית" (ברנדס, שבע אמהות, עמ' 136).

מצד אחר, לדעתה מרים מוצגת במקרא כרכלנית קנאית, תככנית הפוגעת "מתחת לחגורה" במשה.

ברנדס לא מוצאת בתחילה קשר בין האישה הכושית לבין קנאתם של אהרון ומרים במשה, למעשה היא טענת שהמחבר התנכי עשה פה טעות כאשר הוא הצמיד שני סיפורים יחדיו.

אך לבסוף היא מצביעה על קשר כזה בין רגש הנחיתות של שני האחים לקנאה ולרצון לבייש את משה.

ברנדס מבהירה שהיא "באופן אישי שמחה לשמוע על שגם למשה היו תשוקות וחולשות. הדבר הופך אותו לאנושי ומעצים את חיבתי אליו". את מה ששני האחים עשו היא מכנה כצביעות, מכיוון שהם הציגו עצמם כשומרי המוסר, בעוד שכל כוונתם הייתה פוליטית: להבאיש את ריחו של משה בעיני העם.

היא מודעת לכך שחז"ל ממש לא מקבלים את הרעיון שלמשה הייתה פילגש משלו, ולכן הם נאלצים למזג אותה עם האישה החוקית. ברנדס מתמרמרת על כך כי במשך הזמן המדרש הזה הפך לפשט של הכתוב, והיום "תשאלו בני ישיבה מי זו הכושית של משה ותקבלו תשובה אחידה: ציפורה".

סיכום:

שוב אני שואל – מי מכל הדורשים את הסיפור המקראי הפעיל טכניקות של כתיבה חתרנית?

ניגע לרגע בחלק מהגדרותיה של לובין (חוקרת פמניזם ידועה)  - מהי קריאה חתרנית. קריאה חתרנית מוגדרת אצלה "כקריאה נגד הטקסט", וכן קריאה שמחזירה למרכז את מי שהודר לשוליים (לובין, עמ' 74 – 75). להגדרה זו היא מוסיפה חשיפת ה"סדקים" ואי ההתאמות שבטקסט.

אין ספק שמחברי המקרא הדירו ודחקו לשולים את מרים, למרות שהעם אהב את דמותה. היא נזכרת בשמה רק 12 פעמים במקרא לעומת אהרון הנזכר 350 פעם במקרא (ראה אצל ברנדס תחילת המאמר).

אך מצד שני דרשני חז"ל אהבו את דמותה והחזירו אותה מהשוליים למרכז במדרשים רבים:

וַיֵּלֶך אִיש מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א)

להיכן הלך?

אמר רבי יהודה בר-זבינא: שהלך בעצת בתו.

תאנא: עמרם, גדול הדור היה.

וכיון שראה

שגזר פרעה הרשע אותה גזרה,

אמר: "לשוא אנו עמלים".

5          עמד, וגירש את אשתו.

ועמדו כל ישראל, וגרשו נשותיהן.

אמרה לו בתו: "אבא, גזירתך קשה מגזירת פרעה –

פרעה לא גזר, אלא על הזכרים,

ואתה גזרת על הנקבות ועל הזכרים;

10        פרעה לעולם הזה,

ואתה לעולם הזה ולעולם הבא;

[פרעה] – רשע הוא, גזרתו ספק מתקיימת,  ספק אינה מתקיימת,

[ואתה – צדיק] אתה, וגזרתך ודאי מתקיימת,

15        באותה שעה עמד, והחזיר את אשתו.

ועמדו כולן, והחזירו נשותיהן.

וַיִּקַּח ? – 'ויחזיר' מיבעי ליה!

אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה בה מעשה ליקוחין:

הושיב[ה ב]אפריון

ואהרן ומרים מרקדין לפניה,

ומלאכי השרת אמרו: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קיג 9).

                                (תלמוד בבלי, סוטה, יב ע"א)

ומדרש נוסף המראה את ההערצה לדמותה:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו' (שמות טו כ).

אֲחוֹת אַהֲרֹן ולא אחות משה?

אמר רב עמרם, אמר רב,

ואמרי לה: אמר רב נחמן, אמר רב:

5     אחות אהרן היתה בשעה ש[מ]תנבאה.

מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת:

"עתידה אימא שתלד בן שיושיע את ישראל".

כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה.

עמד אביה ונשקה [על ראשה],

10   ואמר לה: "בתי, נתקיימה נבואת[י]ך!"

וכיון שהטילוהו ליאור,

עמד אביה[1] וטיפחה על ראשה,

אמר לה: "בתי, היכן היא נבואתך?"

והיינו דכתיב: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ  (שמות ב ד)

15   לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

                     (תלמוד בבלי סוטה יב ע"ב).

בשני המדרשים האלו חז"ל רואים במרים דמות של נביאה, חכמה, אמיצה שהצילה את עמה ואת משה. במדרשי 'הספרי' על הסיפור במדבר י"ב, א-ב, נמשכת אותה מגמה חתרנית, לקרוא את הטקסט כנגד כוונת הכותב. אפשר לומר כי הסיפור בבמדבר י"ב, כולו מלא "סדקים" ו"חוסר יציבות" ולכן הוא מזמין קריאה חתרנית. מפשט המקרא ניתן להבין כי מרים חטאה שכן היא קיבלה עונש חמור מה'. אך חז"ל אינם מודים בפשעה. להיפך הם הופכים את מחאתה , למעשה טוב, אמיץ ומלא אחוות נשים. היא ואהרון יוצאים כנגד ההשקפה שפרישות היא תנאי לקשר עם האל. לפי המדרש הם מכניסים את ה' לעמדת התגוננות כאשר הוא אומר שפרישות מותרת רק במקרה של משה.

בויארין ושנהר מצטרפים לקריאה החתרנית של חז"ל כנגד הסיפור התנכ"י. הם משבחים את התנהגותה של מרים, ומזדהים עם הפרוש המדרשי של חז"ל, המשבח את מרים. אפשר להגיד שהם משתתפים ם בקריאה החתרנית של חז"ל כנגד הטקסט המקראי, והסיבה היא שהם מזדהים עם הערכים (נקרא להם פמיניסטיים) של חז"ל בסיפור זה.

ברנדס מציגה עמדה חתרנית מול מדרשי חז"ל. היא אינה מקבלת את פרשנותם, ויוצרת מדרש משלה, שבו היא מקבלת את המסר המקראי, המטיל דופי חמור בדמותה של מרים. כפי שאמרתי הטקסט המקראי בסיפור זה מלא סדקים וסתירות, ולכן הוא פתוח לדקונסטרוקציה מכל הסוגים. למרבה הפליאה, ברנדס הידועה בכתיבה הנוטה לפמניזם דוחקת, את מרים לשוליים, מצדיקה את הדרתה מן המרכז (המסומל בדמותם של משה ואהרון), כפי שעושה המקרא. לכן אפשר לומר שקריאתה אינה חתרנית במושגיה של לובין ובוודאי לא פמיניסטית.

לסיום, אני רוצה להצביע על דעתו של הרמב"ם על מרים, שלא היה פמיניסט, אבל ניזון ממסורות חז"ל, אשר ראה את מרים במעלה אחת כמו משה ואהרון, ושוב לתמוה על עמדתה של ברנדס:

"שאמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', מלמד שמת בנשיקה, וכן נאמר באהרן על פי ה' וימת שם, וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה אבל לא זכר בה "על פי ה' " להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה, הכונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק, ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק השם יתברך, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו, וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים" (,ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא).

[1] נוסח אחר: עמדה אימה.