למה היא מכאיבה לנו בכוונה??

שאלה חשובה שקיבלתי ואני רוצה לשתף אתכם, גם משום שהיא מרגשת וכואבת, גם משום שהיא חשובה למי שבמצב דומה לזה של השואלת, אני יודע שיש כאלה לא מעטים. "האם אמי בת ה-96 במצבה הדמנטי מאבדת את הרגש האנושי כלפי בני אדם, כולל בני משפחה? היא "דורכת על פצעים" של כולם, יודעת לפגוע בנקודות הכי כואבות, ולהכאיב. יש לי הרגשה שהיא נהנית מזה. עכשיו מותר לה להגיד הכול, לצפצף על העולם. אני מרגישה שהיא מאד חזקה בגישה שלה ומקבלת מה שהיא רוצה. למה אנשים חושבים שבגלל גיל מבוגר מותר להם לעשות הכול וגם יסלחו להם? אני רוצה לציין שגם בגיל צעיר יותר היא נהגה לפגוע ולא להיות אמפטית, אולי עכשיו זה מחריף?" דמנציה היא מחלה כרונית אבל בהרבה מובנים שונה ממחלות אחרות כמו סוכרת, יתר לחץ דם ועוד. שוני בולט הוא שהמחלות האלה הן "מדידות", אפשר פחות או יותר להסביר מה גרם להן, לזהות אותן בבדיקות יחסית פשוטות ולטפל בהן. יתר לחץ דם אינו "משנה" את האדם, מרגע שאובחן הוא נשאר אותו אדם אלא שמעכשיו הוא "סובל מ...." והחיים ממשיכים (פחות או יותר כרגיל). הסביבה, אינה מושפעת ממחלתו של אותו אדם (למעט אולי כשמדובר בסיבוכים מאוחרים שעלולים לקרות). אחד הדברים שקשה לנו להבין ולקבל בדמנציה, הוא שבהרבה מובנים החולה מתחיל להשתנות ומפסיק להיות אותו אדם שהכרנו. למה הכוונה? היכולות שלו פוחתות, הלך החשיבה שלו משתנה ובעצם, בשלב מסוים זו כבר אינה האישיות שאותה הכרנו. (אם כי יש קווי אופי שנשארים ואפילו מתחזקים). "..אני כבר לא מכיר אותו, זה לא אותו אדם". דמנציה אינה "מדידה", לפחות לא במושגים מספריים כמו יתר לחץ דם. אנחנו אולי מכירים את מרבית הגורמים, אבל גם הטיפול הוא די מוגבל בזמן ולא תמיד יעיל. מהסיבות האלה, הסביבה החברתית במקרה של דמנציה, קרוב לוודאי שכן תושפע ואפילו מאוד ממחלתו של אדם קרוב. אחד הדברים שמשתנים אצל החולה, הן העכבות. לכולנו כאנשים בוגרים וצלולים יש עכבות (בדרך כלל) - דברים שלא נעשה או נגיד מסיבות שונות: הם אינם "מקובלים", הם עלולים לפגוע באחרים ועוד. לדוגמא, היינו רוצים להגיד למישהו מסוים מה באמת אנחנו חושבים עליו אבל לא נעשה זאת כי אנחנו מבינים שזה יפגע בו, לא נסתובב ערומים ברחובות כי זה לא מקובל או שלא נעשה את צרכינו בעציץ, כל אלה דברים שאנשים דמנטיים לעיתים כן יעשו. ההתנהגות שמתוארת בשאלה היא תוצאה של העדר עכבות ולא נעשית מבחירה של אותה אם, ממש לא!!. עד כמה שזה לא נשמע "הגיוני", הפגיעות, ההעלבות, ה"דריכה על פצעים" אינם אישיים. אותה אם לא עושה את זה כי היא נהנית מזה (אני לא בטוח שהיא עשתה זאת בעבר בגלל הנאה אבל זה סיפור אחר), גם אם בעבר היא אולי לא הייתה אישה "קלה", עכשיו זה בא ממקום אחר לגמרי. "למה אנשים חושבים שבגלל הגיל המבוגר מותר להם ...". אז זהו, שלא, החולה הסובל מדמנציה (מתקדמת) אינו "חושב", לפחות לא במושגים שלנו והניסיון לנתח את ההתנהגות שלו באופן "הגיוני" נועד מראש לכישלון. זו דרך אגב גם הסיבה מדוע לא להתעמת עם החולה. לגבי הרגש האנושי, חשוב לי להדגיש שהוא אינו הולך לאיבוד, הוא יכול לקבל צורה אחרת מזו שאנחנו מכירים אבל לא נעלם, כך גם הצורך בקבלת ביטויים של רגש אנושי מהסביבה.