אהבה מין ופריון במקרא

פרק א : היחס לפריון ולהתרבות האדם

הפרק הזה עוסק בכוונות הראשוניות של אלוהים, כאשר הוא ברא את בני האדם, ובירך אותם בברכת פרו-רבו. מדוע האל ראה חטא בכך שהם ניסו לממש את הברכה הזו? מהו באמת חטאם, בבראשית ב-ג, לפי תפיסת המקרא. בפרק זה עולה השאלה לגבי מיניות של אלוהים, האמנם הוא אל-מיני לגמרי, בניגוד לאלים הכנעניים?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ:

מה הייתה מטרת בריאת האדם, ומדוע אלוהים רוצה בהתרבותו?

רס"ג משיב כי ייעודו הוא לשלוט על העולם: "בצלמנו כדמותנו. בצלמנו כדמותנו שליט. "וירדו"= "ישלטו".[1]אפשר לומר כי בדעה זו מחזיקים ברמב"ן, רש"י, רד"ק ועוד.

יוליוס גוטמן, שותף לדעה זו: "האדם הוא גמר הבריאה ותכליתה... תפיסה אנתרופוצנטרית זו (אדם במרכז), חולקת לאדם את היעוד לכבוש את הארץ..."[2]אך גוטמן מדגיש כי לפי דת ישראל האדם אינו חוליה בלבד בטבע, אלא עומד כנגדו בחינת דמותו וצלמו של ה'. האדם רואה עצמו נעלה מעל לכוחות הטבע, הנראים ומורגשים בכל דת טבע, כאלוהיות.

כך סבורה גם לייבוביץ[3]: "אדם זה שנברא בצלם, תפקיד הוטל עליו כלפי העולם.

לגבי השאלה השנייה – מה פירוש ומלאו את הארץ - משיב הרמב"ן: על-מנת שיתפזרו בארץ, כדי שלא יהיו כאנשי דור הפלגה שביקשו להתרכז במקום אחד. כמו-כן הוא אומר כי יש מצוות יישוב הארץ[4]

חזקוני אומר מאחר שנקנסו במיתה על חטאם בגן העדן, היו צריכים לקבל את הברכה הזו, אחרת היו נכחדים.

לוברבוים (חוקר שחי עמנו) כותב כי בריאת האדם לפי התפיסה התנאית (של חז"ל), היא "צורך גבוה: השתוקקותו של האל להעצים את עצמו גרמה לו לברוא אדם בצלמו כדמותו", כלומר כאקסטנציה שלו. זהו המניע לבריאת האדם בידי האל ובצלם עצמו מכאן החשיבות העצומה הנודעת בהלכה  לאיסור שפיכת דמים מצד אחד ולחובת פרייה ורבייה מצד שני" (שם, עמ' 19).

רש"י מחזיק בדעת חז"ל: מי שאינו עוסק בפרייה  ורבייה דומה לשופך דמים.[5]

נקפוץ לפרשן אחר בן זמננו – ג'ק מיילס – המפרש את רצונו של אלהים בצלם באופן בדומה ללוברבוים: אלוהים יוצר את האדם משום שהוא חפץ ב'צלם'. הוא חפץ במין האנושי כ'צלם', אם כי המשמעות של מושג זה אינה ברורה. הוא מעוניין שבני האדם יפרו וירבו, כי אז יהיו הרבה צלמים שלו. המשמעות המעשית של 'צלם' ניתנת בצו הבא המצווה על האדם לשלוט בטבע[6].

לדעתי הפרושים של חכמי יה"ב, קולעים לשאלה מדוע אלוהים רוצה ב"פרו ורבו", וכבר אמר זאת ישעיהו: "כִּי כֹה אָמַר־יְהוה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא־תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ייהוה וְאֵין עוֹד" (ישעיהו פרק מה, יח).

בנוסף לכך נראה לי כי הביטויים, הכורכים ברכת הפריון ביחד עם הריבוי שבבראשית, נוצרו כפולמוס נגד הסיפור המיתולוגי המיסופוטמי "אתרח'סיס", שהוא סיפור המבול הבבלי (2000 לפנה"ס בערך). בסיפור זה מתואר המבול שהוריד אנליל (האל הבבלי העליון) על בני האדם. בני האדם התרבו יותר מדי והפריעו את שנתו של אנליל. הוא עושה כמה ניסיונות לצמצם את מספרם, וכאשר הוא אינו מצליח הוא מחליט להשמיד את האנושות. כלומר במיתוס זה ריבוי האנשים הוא קללה.[7]

הברכות שאברהם קיבל מה' מדגישות תמיד את הריבוי והפריון:

בראשית פרק יב

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

בראשית פרק טו

וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:

(ד) וְהִנֵּה דְבַר־יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי־אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

(ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

(ו) וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:

על נושא הפריון והעברתו "לאחריותו" של ה' היה מאבק ממושך עם האמונה באלים הכנעניים שהייתה בישראל מאות בשנים.

שלב חשוב בטיהור אמונת המקרא היה "שחרור" ה' מבנות זוגו. בעולם הכנעני והמיסופוטמי האלים היו אחראים על הפריון. למשל בשומר במרכז חגיגות ראש השנה היה טקס של נישואי קודש, שבו הזדווג אל התבואה, דומוזי עם האלה איננה (שיוצגו ע"י המלך והכוהנת הגדולה). הזיווג הזה הבטיח פריון וברכה לכל השנה. לאדם ניתן להשפיע בטקסים שונים, ע"י טקסי הזדווגות על פריון האלים.

הדת הישראלית, שבדרך כלל מתארת את אלוהים תיאור ה' כיצור א-מיני, בשלבים מסויימים של התפתחותה, לא יכלה להשלים עם תיאור ה' כיצור א-מיני וזיווגו אותו  עם אחת האלות הכנעניות. זאת הסיבה שאנו מוצאים כתובות של ברכה ל"ה' ואשרתו" (האשרה הייתה אלה חשובה בפנתיאון הכנעני) בחצי האי-סיני ובאזור בית גוברין[8]. מגמה זו היא שעמדה מאחורי מעשהו של מנשה שהכניס את צלם האשרה למקדש (מל"ב, כא, ז). זאת הסיבה שאצל פליטים  ישראלים במצרים נמצאו כתובות המעידות על זיווגו של ה' עם ענת הכנענית, עם הצירוף "ענתיהו".[9]

אך צירופים כאלו נוגדים את המונותיאיזם. כבר בדת אחנתון  במצריים (מאה 14 לפנה"ס) נתפס האל כישות א-מינית. גם הדת המקראית לא יכלה לקבל צירופים[10] כאלו. הנביא הושע מציין שלה' אין צורך בבת זוג כדי לקיים את הפריון. ה' לבדו הוא מקור של פריחה ופריון:

הושע פרק יד

(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:

(ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:

(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: ס

(ט) אֶפְרַיִם מַה־לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:

הנביא פונה לשבט אפרים, השבט המרכזי בממלכת שומרון, ומטיף לו לא לפנות לעצבים (אלילים), לצורך השגת פריון. המילים "עניתי ואשורנו" היו כנראה במקור "אני ענת ואשרתו", והן מכילות בקורת על מי שזיווגו לה' את האלות הללו לצורך פריון.

המאבק נגד הבעל[11] התחדד במאה התשיעית והשמינית, כאשר חוגי הנביאים יצאו כנגד הסינקרטיזם (עבודת שני אלים במקביל). אליהו מתריס כנגד העם ואומר להם שעליהם לבחור באיזה אל הם מאמינים:

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וַיֹּאמֶר עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם־יְקֹוָק הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א פרק יח).

 אליהו חייב להוכיח לעם שהאל האחראי לגשם הוא ה' ולא הבעל כדי לזכות באמונו. יאירה אמית סבורה כי בפרק י"ח מתוארת מלחמת אלים: ה' מול הבעל, וכאשר ה' "מנצח", העם והמלך חוזרים לאמונת ה'[12]. העובדה שאליהו, אלישע, עמוס והושע לא באו מחוגי שבט לוי, מוכיחה שהאמונה המקראית הטהורה הלכה והתפשטה בחלקים יותר רחבים של העם.

יש לציין כי הרבה מתיאורי ה' דומים לתיאורי הבעל:

ה' מופיע בענן או רוכב על העבים (שמ' יט, א, ועוד),; הוא מתגלה בסערה (נחום, א, ג, ועוד); הברקים הם חיציו, הרעם קולו (ש"ב, כ"ב, יד-טו); הרוח נשמת אפו (שמ', טו, ח). קויפמן "מודה" כי בציורים אלו המקרא מגיע עד לסף האלילות, אבל הוא רואה אותם כאליגוריות, או תיאורים "פיוטיים" כלשונו. "אלו הם חזיונות טבע, ואין בהם משהו של קדושה, הם רק מודיעים את כוחו של האל, וסיפור התגלות ה' לאליהו בחורב, מוכיח זאת (מל"א, יט, יא-יב).[13]

הבעיה היא שברכת ה"פרו ורבו" שניתנה ללא כל התניות בפרק א' הופכת במהלך התפתחות המקרא למאד מותנית: אם עם ישראל ישמע בקול ה' תבואנה עליו כל הברכות כולל ברכת הפריון, אבל אם לא ישמע בקול ה' ילקחו ממנו כל הברכות כולל ברכת הפריון:

 דברים פרק כח

וְהָיָה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל־גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:

(ד) בָּרוּךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:

(ח) יְצַו יְקֹוָק אִתְּךָ אֶת־הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

(יא) וְהוֹתִרְךָ יְקֹוָק לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:

(יב) יִפְתַּח יְקֹוָק לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר־אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה:

(יד) וְלֹא תָסוּר מִכָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם: ס

(טו) וְהָיָה אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:

(טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:

(יז) אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:

(יח) אָרוּר פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ:

(יט) אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:

(כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל־רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:

(כד) יִתֵּן יְקֹוָק אֶת־מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן־הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:

למעשה כבר האבות "ידעו" כי פוריותם אינה מובנת מאליה, והיא קשורה בשיקולים של אלוהים שלא תמיד ברור מה מנחה אותם:

" וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר:

(ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי יְקֹוָק מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי (בראשית פרק טז).

לא מסופר שאברהם ושרה חטאו באיזה חטא, ובכל זאת היה עליהם להמתין עשרות שנים עד שזכו  בן. אלוהים תובע לעצמו את השליטה על ההתרבות.

[1] קצנלבוגן, שם.

[2] גוטמן, י"י, עמ' 17

[3] לייבוביץ נחמה, עמ' 4.

[4] קצנלבוגן, עמ' קכד

[5] שם.

[6] מיילס ג', עמ' 42 - 43

[7] קליין, בראשית, עולם התנ"ך, עמ' 54; ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, עמ' 88 - 131

[8] מרגלית סבור שירבעם כשהציב את העגלים, למעשה השוורים, בבית אל ובדן, השאיר להם את השם יהוה ולידם נמשך פולחן האשרה, שהיה מבחינה פיזית עץ גדול, ומתחתיו מזבחו של האל. (שם, עמ' 385).

[9] וויינפלד מ', "יסודות נקביים בתיאור האלוהות הישראלית", בית מקרא מ'  תשנ"ה עמ' 348 – 358; מרגלית ב', לסוגיית ה' ואשרתו, שם, עמ' 388 – 389.

[10] לדעת מרגלית, נביאי ישראל, אליהו, אלישע השלימו עם השארת האשרה ליד עגלי הזהב.

[11] הבעל היה האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, ונחשב לאל הסערה, המוריד גשם ונותן את ברכת הפריון לארץ. הוא נחשב למקור החיים והפרנסה ולפרייתם של הצמחים. שמותיו בכתבי אוגרית מזכירים את שמות ה': "רוכב ערבות". בישראל עבדוהו, לפעמים לבד ולפעמים בפולחן סינקרטיסטי. בניהם של מלכי ישראל נקראו פעמים רבות בשמות המורכבים משם הבעל (קאסוטו, ערך "בעל", אנצ' מקראית, כרך ב', עמ' 283 – 285)

[12] אמית י', מלכים א', עולם התנ"ך, עמ' 172.

[13] קיופמן, כרך ב', עמ' 442 -443