למה נתעקרו אמהות האומה?

בהמשך לפוסט הקודם של החיבור "מין עקרות ופריון במקרא" רציתי להרחיב קצת על התופעה המעניינת שאמהות האומה היו כולן עקרות. מה מחבר המקרא רוצה להגיד בכך. לדעת מילס, חוקר מודרני, כאן באה ביטוי אכזריותו ונטייתו של האל לשמור בידיו את השליטה על האדם ומיניותו. כל זה בניגוד להבטחתו הראשונית של האל: "פרו ורבו ומלאו את הארץ".

גם חז"ל התלבטו בשאלה הזו, והפתרון שלהם מאד שוביניסטי.

"ולמה נתעקרו אמהות?

ר' לוי (אמר) בשם ר' שילא ר' חלבו מש' ר' יוחנן "שהקב"ה מתאוה לתפילתן ולשיחתן יונתי בחגוי הסלע (שה"ש, ב יד) למה עיקרתי אתכם בשביל הראיני את מראיך השמיעני את קולך (שם שם). 

 ר' עזריה מש' ר' חננא: "כדי שתהיינה מתפרקדות על בעליהן בנוייהן",

ר' הונה ר' ירמיה בשם ר' חייה בר אבא: "כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד".

ר' הונא ר' אידי ר' אבין בשם ר' מאיר "כדי שייהנו בעליהן מהן שכל זמן שהאשה מקבלת עוברים היא מיתכערת ומיתאזבת שכל צ' שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בחופה."

ר' לוי דורש דרשת פסוק שלם משיר השירים, המלמדת לדעתו כי הקב"ה רוצה לשמוע את קולן או תפילתן של האמהות הללו ולכן הוא הופך אותן לעקרות. מהיכן לקח את הרעיון הזה?

במדרשים שונים מופיע הצרוף "השמיעיני את קולך" ובכולם מדובר על רצונו של הקב"ה לשמוע את תפילתם של ציבורים שונים בישראל שהוא מחבבם:

שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כא -

למה"ד למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה שנאמר (שמות ב) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא אלהים את בני ישראל התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר /השירים/ ב) יונתי בחגוי הסלע, השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתיב השמיעני את קולך כיון שהתפללו אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך שנאמר מה תצעק אלי."

יאירה אמית קובעת כי מגמה אכזרית זו ניכרת גם בתנחומא, פרשת תולדות, סימן ט: "אמר הקב"ה עשירות הן, נאות הן, אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני".

השאלה מדוע נתעקרו האמהות באה על רקע אי ידיעתם של אנשי המזרח הקדום את סודות תהליך הרבייה והאינסטינקט שלהם של ההישרדות שמצריך ריבוי צאצאים. כל בני המזרח הקדום ראו בכוחות העליונים את האחראים לפוריות, אלא שבתרבות הפוליתיאיסטית הפריון יוחס לאלים רבים. תופעה כזאת בתרבות מונותיאיסטית הופכת לבעיה תיאולוגית כי מהקב"ה מצפים שיעשה צדק וינהג לפי מידות של שכר ועונש. המספר המקראי שהרבה להשתמש במוטיב העקרות כאחד המכשולים הקשים שעמדו בפני היווצרות העם, רצה להדגיש את חלקו ומעורבותו הישירה של ה' בעיצוב ראשיתו של עם ישראל. (אמית, קוראות מבראשית, עמ' 127 – 137).

דברי ר' הונא ור' עזריה אינם מדרש או דרשה ולכן נדלג עליהם, לא לפני שנציין את השוביניזם האכזרי שבהם.

בדברי ר' הונא ישנה דרשה מהמקרה של שרה שנשתמרה ביופיה עד גיל 90 שכל צ' שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בחופה." הדרשה היא דרשת הפסוק השלם ונסמכת על סיפור ירידתם של אברהם ושרה למצריים (בראשית, יב) ששם אברהם משבח את יופיה של שרה (פס' י"א ו-ט"ו). מיותר לציין כי רעיון כזה בדבר סיבת יופיה של שרה לא מובא בתורה והוא חידושו של הדרשן.

המשמעות הרעיונית: הדרשנים רוצים להגיד לנו שהעקרות ובמיוחד העקרות של האמהות אינה יכולה להחשב כפגם, אלא להיפך היא מעידה על מעלותיהן. קריאה זו בתנ"ך היא בניגוד לרוחו, ובניגוד להבנת גיבוריו וגיבורותיו (ראה למשל, את יאושן של רחל או חנה אל מול עקרותן). אבל חכמינו כשהם רצו להוכיח משהו הרגישו עצמם חופשיים לחדש חידושים מפליגים.[1]

[1] לוינסון אינו רואה  בסיפור  הדרשני,  יצירה  תרבותית  המשלמת  מס  שפתיים לקנון המקראי, כמי שחייבת ב'מנוף הציטוטי' כדי לומר את מה שבאמת על לבה. לדעתו, הקורא של תקופת חז"ל היה מודע לפערים הבין–טקסטואליים בין המקרא לבין מדרשי חז"ל(שם, עמ' 51). לוינסון מציע לבחון  את הרטוריקה של חז"ל כבחירה תרבותית עמוקה. אוסיף על דבריו, כי אמנם הדרשה הנ"ל איננה "סיפור דרשני", אך החופש של חז"ל במדרשיהם משותף לכל סוגי המדרשים.