אדם זקן מה יש לו בחייו?

"אדם זקן – מה יש לו בחייו?"

ישבתי בארוחת הצהריים בחדר האוכל. מימיני ומשמאלי ישבו חברים מבוגרים ממני בכמה שנים, כלומר בני 75. הם כולם בני הדור השני בקיבוץ, מעין עילית של חברי הקיבוץ, ואני רוחש להם כבוד רב.

השיחה נסובה על זיקנה. נ. אמרה על אחת החברות הזקנות בקיבוץ, כבת 85, שהיא אומרת לכולם שהיא רוצה למות כבר. ר. שישבה משמאלי אמרה: כשאני אגיע לגיל שבו אני מתחילה להתדרדר, אני אבקש מבני לקחת אותי לטיול בשוויץ ושם להכניס אותי לבית-חולים איפה שמבצעים המתת חסד. יושבי השולחן העירו לה שמבצע כזה יעלה לה עשרות אלפי דולרים.

חברה יותר צעירה אמרה שכאשר אביה החל להתדרדר לפני כמה שנים, היא שמחה שהוא נפטר לאחר זמן קצר.

בשלב זה התערבתי בשיחה ואמרתי שלדעתי הטיפול בהורים זקנים, שנתנו לנו וטיפחו אותנו כל חייהם, הוא מבחן שכל אדם צריך לעמוד בו. אני אישית נהגתי כך עם שני הורי שהלכו לעולמם לפני שנים רבות. התעוררה התקוממות כללית בשולחן. ר. שישבה משמאלי אמרה: אני לא רוצה להעמיד את ילדי במבחנים. החברה הצעירה אמרה: אני לא רוצה להעמיד את ילדי במבחן, ואני די חוששת שהם לא יעמדו במבחן כזה.

לא נעים להיות בעמדת מיעוט, או ליתר דיוק עמדת יחיד. יצאתי מחדר האוכל והתחלתי ללכת לביתי. חשבתי אולי הם צודקים? נזכרתי איך הייתי ישן כל לילה שני בדירתה של אמי, בשנתיים האחרונות לחייה. זכרתי איך אחותי עזבה את מקום עבודתה ועברה לעבוד בטיפול באמא. אולי זה היה מוגזם אבל שנינו עשינו זאת מתוך אהבה והרגשת מחוייבות עמוקה.  גם באבי טיפלתי בשנותיו האחרונות. לא אהבתי אותו, אבל הרגשתי מחוייבות, כי הייתי הבן היחיד שלו. ניסיתי להזכר האם אי פעם פיללתי למותם ולא נזכרתי.

הגעתי לביתי ומיד סיפרתי לאשתי על החוויה שעברתי בחדר-האוכל. היא אמרה שהם כולם ממש דיברו שטויות.

באותו ערב קראתי סיפור בספר שכתבה אחת מחברות הקיבוץ. קראתי בספר על שיחה שמתנהלת בין מחנכת לשעבר בקיבוץ, וחניך שלה, שהקשר ביניהם נשמר במשך עשרות שנים. החניך שכבר מזמן עזב את הקיבוץ רוצה ליטול ממנה עצה לגבי אמו המזדקנת והוא אומר לה: "חשבתי שצריך להשאיר את אמי בבית שלה עם עזרה יומית, ולאט לאט להוריד לה את התרופות...להשאיר אותה רק עם משככי כאבים...והזמן יעשה את שלו...האם זה לא מכובד יותר?"[1]. המחנכת אמנם אינה אומרת לו את דעתה, אבל בליבה היא חושבת שזה יהיה מעשה שפל.

חשבתי לעצמי מאיפה הדור השני בקיבוצים לוקח רעיונות כאלו? נזכרתי כי כאשר עבדתי כמטפל אצל זקני הקיבוץ, הם אמרו לי שהם לא רוצים שיפנו לבניהם לצורך עזרה. נזכרתי בסרט "אסקימוסים בגליל" שם הבנים נוטשים את הוריהם כ"פעולת תגמול" מאוחרת על-כך שהם היו משאירים אותם לבד בלילה בלינה המשותפת.

די התפלאתי לתובנות שעלו בי, אבל אח"כ הבנתי שזה מין קוד סמוי שרבים מבני הקיבוץ חולקים אותו. כמובן שלא כולם כאלה, ויש המטפלים במסירות בהוריהם.

איתן קליש

[1] פנינה ויסמן-צחור, ריבת חלב, עמ' 132